פסקי דין בתחום המשפט הפלילי

בבית המשפט העליון
בש"פ 3617/14
לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל
העורר:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק מ"ת 8706-04-14 שניתנה ביום 20.3.2014 על ידי כב' השופטת ד' מרשק מרום
תאריך הישיבה:
כ"ז באייר התשע"ד (27.5.2014)
בשם העורר:
בשם המשיבה:
עו"ד שי רודה
עו"ד פטל רוזנברג

חקיקה שאוזכרה:

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996: סע' 21(א)(1)(ב), 21(א)(1)(ב)(1), 53(א)
חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע' 345(א)(3), 347(ב), 348(א)
מיני-רציו:
* הלכה היא כי לא בנקל יסטה ביהמ"ש מהמלצה שלילית של שירות המבחן, קל וחומר כאשר תסקיר המעצר קובע כי נשקפת מסוכנות גבוהה מהנאשם כבענייננו. בין היתר הוזכר כי לא ניתנה המלצה לשחרור לקהילה טיפולית סגורה בשל מסוכנות העורר. נקבע כי הסיכון ששלל אפשרות זו מתקיים בהכרח, אף מקל וחומר, כשמדובר בשחרור לבית קרובי משפחה.
* דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
* דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד, בגדרה הורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. העורר הינו בגיר-צעיר, אשר מיוחסים לו מעשי סדום ומעשים מגונים בקטינות קרובות משפחתו. במסגרת הערר, העורר מבקש להורות על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת אצל קרובי משפחתו.
ביהמ"ש המשפט העליון (מפי השופט צ' זילברטל) דחה את הערר מהטעמים הבאים:
מעצרו של נאשם עד תום ההליכים מחייב קיומם של שלושה תנאים – קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה; קיומה של עילת מעצר; והעדר אפשרות להסתפק בחלופת מעצר.
לעניין התנאי הראשון, יש לבחון את משקלן הלכאורי של הראיות והאם טמון בהן פוטנציאל סביר להרשעת הנאשם, וזאת במובחן מסוגית מהימנותן ומשקלן של העדויות אשר תבחן במסגרת ההליך העיקרי. משכך, ובפרט כאשר העורר עצמו הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, תנאי זה מתקיים בעניינו ואין בטענות העורר לעניין חולשת הראיות משקל ממשי לצורך שיקולי המעצר.
עילת מעצר, בענייננו קמה נוכח חומרת המעשים ומתחדדת בשל האמור בתסקיר המעצר לפיו קיים "סיכון משמעותי לביצוע עבירות מין נוספות" מצד העורר. ולכך מצטרפת גם עובדת היותו של העורר מכור לסמים.
אשר לאפשרות להסתפק בחלופת מעצר, המקרה הנוכחי אינו מאפשר זאת. שירות המבחן התרשם כי המפקחים שהוצעו אינם מתאימים. בנוסף, לא ניתנה המלצה לשחרור לקהילה טיפולית סגורה בשל מסוכנות העורר. ביהמ"ש קובע כי הסיכון ששלל אפשרות זו מתקיים בהכרח, אף מקל וחומר, כשמדובר בשחרור לבית קרובי משפחה. בנסיבות אלה, אין להתערב במסקנתו של שירות המבחן אשר לא המליץ לשחרר את העורר ממעצר. אף אם ניתן למצוא מקרים בהם הורה בימ"ש זה על שחרור לחלופת מעצר בנסיבות המזכירות את ענייננו, המדובר בחריגים ולא בכלל. הלכה היא כי לא בנקל יסטה ביהמ"ש מהמלצה שלילית של שירות המבחן, קל וחומר כאשר תסקיר המעצר קובע כי נשקפת מסוכנות גבוהה מהנאשם כבענייננו.
החלטה
1. ערר, לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 20.3.2014 (מ"ת 8706-01-14, [פורסם בנבו] כב' השופטת ד' מרשק מרום), אשר הורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתפ"ח 8672-01-14.
כתב האישום
2. ביום 6.1.2014 הוגש נגד העורר, יליד 1994, כתב אישום הכולל שני אישומים, אשר מייחס לו ביצוע של מעשה סדום (ריבוי מקרים) לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק, וביצוע של מעשה מגונה (ריבוי מקרים) לפי סעיף 348(א) לחוק בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק.
על-פי המתואר באישום הראשון, בין השנים 2011-2009 ביצע העורר מעשים מגונים ומעשי סדום בבת דודתו א', ילידת 1999, במספר הזדמנויות. מעשים אלה בוצעו בבית סבם וסבתם של העורר ושל א', בו התגורר העורר. נטען כי העורר נהג לקרוא לא' לחדר השינה של סבתו, להפשיט אותה מבגדיה ולהחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה וזאת כאשר בחלק מהמקרים א' ביקשה שיחדל ממעשיו. בנוסף נטען כי במקרים אחרים נגע העורר באיבר מינה של א', בעודה לבושה, על-אף שביקשה שיפסיק לעשות כן. כמו כן הורה העורר לא' לא לספר על מעשיו לאחרים.
על-פי המתואר באישום השני, במהלך חודש נובמבר 2013 ביצע העורר מעשה סדום בבת דודתו ב', ילידת 2003. המעשה בוצע בעת ששהו השניים בבית סבם וסבתם. נטען כי העורר החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של ב', בעוד שהיא בוכה ומתלוננת שכואב לה ומבקשת מהעורר שיחדל. לאחר סיום המעשה הורה העורר לב' לא לספר על כך. כתוצאה ממעשה זה נפצעה ב' עד זוב דם מפי הטבעת שלה.
הליכי המעצר
3. יחד עם כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. במסגרת הבקשה הציגה המשיבה את הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וביניהן, דיווחי שתי המתלוננות לרשויות הרווחה ולמסגרות החינוך, עדויות המתלוננות בפני חוקרת ילדים, הודאת המשיב בחקירתו הראשונה וחוות דעת של רופא שבדק את ב'. המשיבה טענה, כי ריבוי המעשים שביצע העורר ומשך הזמן בו נמשכו מצביעים על מסוכנתו אשר לא ניתן לאיין אותה בדרך של חלופת מעצר.
ביום 23.2.2014 טען העורר לאי קיומן של ראיות לכאורה, אולם בעקבות הערות בית המשפט, חזר בו מטענה זו. לפיכך קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכפועל יוצא קיימת גם עילת מעצר. בנוסף הורה בית משפט קמא על הכנת תסקיר מעצר שיבחן את האפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר. יחד עם זאת ציין בית המשפט כי: "כעקרון, על פני הדברים, נראה כי הצדק עם ב"כ המדינה כי מדובר במשיב בעל מסוכנות מובהקת, כשלא ניתן יהיה לשקול שחרורו לחלופת מעצר, באשר היא".
ביום 20.3.2014, התקיים דיון נוסף בבקשה לאחר שהתקבל תסקיר מעצר בעניין העורר. אותה עת ביקש העורר להשתחרר לחלופת מעצר במסגרת קהילה טיפולית לגמילה מסמים. בתסקיר נכתב, כי העורר, שאין לו הרשעות קודמות, מכור לסמים ועובר למעצרו ניהל אורח חיים עברייני והתמכרותי, ומצוי במצוקה נפשית גבוהה אך יציבה. שירות המבחן התרשם עוד, כי העורר מאופיין בקושי בשליטה בדחפים מיניים ויתכן שסובל מהיפר-סקסואליות וממשיכה מינית פדופילית, סיבות שבשלן קיים "סיכון משמעותי לביצוע עבירות מין נוספות" על-ידיו. בצד זאת צוינו בתסקיר גם נסיבות חייו הקשות במיוחד של העורר, אשר אינו יודע מיהו אביו, ואימו נרצחה בהיותו כבן חמש. בסיכומם של דברים לא בא שירות המבחן בהמלצה על שחרור העורר לחלופת המעצר המוצעת נוכח "הסיכון המשמעותי" לביצוע עבירות מין נוספות. במהלך הדיון הסכים העורר להשאיר את ההחלטה בבקשה למעצרו לשיקול דעת בית המשפט, ובנוסף הסכימו הצדדים על כך ש"במידה ותהיה חלופה פרקטית שתוכל לאיין את המסוכנות אנו [הכוונה לעורר – צ.ז.] נוכל לפנות לבית המשפט מבלי להצביע על שינוי נסיבות מיוחדות". בתום הדיון הורה בית משפט קמא על מעצר העורר עד לתום ההליכים.
ביום 10.4.2014 ביקש העורר להורות לשירות המבחן לבחון חלופת מעצר אצל קרובי משפחה של העורר, חלופה אשר לא נבחנה במסגרת תסקיר המעצר הראשון, אשר התייחס לאפשרות שחרור העורר לקהילה טיפולית. על אף התנגדות המשיבה לבקשה, קבע בית המשפט כי: "רק בשל הסכמה שאולי יכולה להשתמע מפרוטוקול דיון יום 20.3.2014, יישלח המבקש לקבלת תסקיר מעצר בעניינו על מנת לבחון חלופה אנושית של בני משפחה". בית המשפט הוסיף והזכיר בהחלטתו כי בתסקיר הראשון נבחנה חלופת מעצר במסגרת של קהילה טיפולית, אך נקבע כי אין בחלופה זו כדי להפחית את הסיכון הנשקף מהעורר. בית המשפט סיכם וקבע כי "אשר על כן, יישלח המבקש לקבלת תסקיר מעצר משלים ואחרון בעניינו, כאשר מובהר, כי אל לפתח ציפיות ממהלך זה".
לאחר קבלת התסקיר המשלים, בו נאמר כי אין בחלופת המעצר שהוצעה (מעצר בית עם מפקחים) כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר, חזר והורה בית המשפט ביום 8.5.2014 על מעצר העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט ציין את האמור בתסקיר המשלים לפיו אין בכוחם של המפקחים המוצעים כדי להתמודד עם מורכבות מצבו של העורר ולפיכך אין הם מפחיתים את הסיכון הנשקף ממנו.
טענות הצדדים
4. העורר מבקש להורות על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת אצל קרובי משפחתו. העורר מכיר בכך שנדרשים נימוקים כבדי משקל לסטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן, אולם הוא טוען כי בעניינו קיימים נימוקים משמעותיים המצדיקים את שחרורו לחלופה. טענות העורר הובאו בנימוקי הערר ובא כוח העורר שב על עיקריהן בדיון שנערך לפניי, כדלקמן:
ראשית נטען לעניין הראיות לכאורה. העורר סבור כי על אף שהסכים לקיומן של ראיות לכאורה, קיימת בהן חולשה אשר מקרינה על הערר דנא. לשיטת בא כוח העורר, יש ליתן להודאת העורר במשטרה משקל נמוך שכן עולה ממנה כי העורר הודה גם בעבירות מין שלא ביצע (מעשים שהמתלוננות לא אישרו שנעשו וגם לא הוגש בגינן כתב אישום) ועל-כן יש להתייחס למוצא פיו בחשדנות. כמו כן נטען כי קיימות סתירות עובדתיות מהותיות בין הודאת העורר לבין גרסת המתלוננת א'. עוד נטען, כי חוקרת הילדים אסרה את עדותה של המתלוננת א' ואף לא התייחסה למהימנות שלה, ובצד זאת התקשתה לקבוע ממצאי מהימנות ביחס למתלוננת ב'. בא כוח העורר ציין כי הוא מודע להלכה לפיה בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים לא נהוג להתייחס לשיקולי מהימנות, אך עם זאת הוא סבור כי יש ליתן משקל לשיקולים אלו כחריג לכלל. באתו הקשר הוסף, כי עסקינן במתלוננת שהתלוננה בעבר על פגיעה מינית שביצעו בה מספר רב של פוגעים, במקרים שונים, אלא שבאף אחד מהמקרים לא הוגש כתב אישום.
שנית נטען כי העורר היה נתון במעצר לא חוקי במשך כחודש וחצי. בקשת המעצר עד לתום ההליכים הוגשה ביום 6.1.2014 יחד עם כתב האישום, ובית המשפט קבע באותו יום כי יש לעצר את העורר, בהסכמת סנגורו דאז, עד להחלטה אחרת. דיון שנקבע ליום 19.1.2014 נדחה לבקשת סנגורו של העורר דאז. דיון נוסף שנקבע ליום 9.2.2014 נדחה לבקשת סנגורו הנוכחי של העורר, אשר ביקש שהות ללימוד התיק. על-כן, הציגה המשיבה את הראיות נגד העורר רק בדיון ביום 23.2.2014. לפיכך נטען כי העורר היה עצור במשך 35 ימים עד למינויו של בא כוחו הנוכחי ביום 9.2.2014, ו-49 ימים עד לדיון ביום 23.2.2014. לטענת העורר, לא ניתן לעצור אדם במעצר ארעי מעבר ל-30 ימים, בלי להצביע על "ניצוץ ראייתי" להוכחת אשמתו, ועל-כן הוא היה נתון במעצר בלתי חוקי. העורר מבקש כי בית המשפט ייתן את דעתו לעניין זה כשיקול נוסף, גם אם לא בלעדי, בבואו להחליט בערר. להשלמת התמונה יצוין כי בית משפט קמא התייחס לטענה זו בדיון מיום 23.2.2014 וקבע כי די היה באמור בבקשת המדינה למעצר עד לתום ההליכים כדי לקבוע כי קיים "ניצוץ ראייתי", ובנוסף כי בקשת הדחייה שהגיש בא כוחו הקודם של העורר ביום 19.1.2014, מעידה על הסכמת העורר להארכת מעצרו מעבר ל-30 ימים.
שלישית נטען כי יש ליתן משקל לכך שהעורר הוא בגיר-צעיר, וכי חלק מהעבירות שנטען כי ביצע התרחשו כאשר היה קטין. עוד מציין העורר כי הוא נעדר עבר פלילי וכי נסיבות חייו הקשות, ומצבו הנפשי שהוגדר על-ידי שירות המבחן כ"קשה", צריכים אף הם להילקח בחשבון לזכותו.
רביעית טוען העורר כי בשתי ההחלטות המורות על הכנת תסקיר מבחן, מיום 23.2.2014 ומיום 10.4.2014, התבטא בית משפט באופן שעשוי היה להתפרש אצל שירות המבחן כשלילתה מראש של אפשרות השחרור לחלופת מעצר, ובכך היה כדי להשפיע על שיקול הדעת של שירות המבחן. לפיכך נטען כי "שירות המבחן היה כה כבול להחלטת בית המשפט, שאף אם היה רוצה להמליץ על שחרורו, לא היה עושה כן".
לבסוף טוען העורר כי חלופת המעצר שהציע ראויה ויכולה לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. עוד צוין כי המפקחים ראויים ונורמטיביים והחלופה מרוחקת ממקום מגוריהן של המתלוננות וממקום ביצוע העבירה. בא כוח העורר הגיש בדיון מקבץ פסיקה, והפנה להחלטות אשר בגדרן התקבלו עררים בנסיבות דומות, ונאשמים שוחררו לחלופת מעצר, אף כאשר שרות המבחן לא בא בהמלצה והגיש תסקיר שלילי.
5. באת כוח המשיבה טענה בדיון כי יש לדחות את הערר, תוך שביקשה לשים דגש על חומרת המעשים ועל האמור בתסקיר המעצר. באת כוח המשיבה הוסיפה, כי בתסקיר נקבע שהמסוכנות הנשקפת מהעורר גבוהה, עד כדי כך שאף האפשרות לשלוח אותו למסגרת טיפולית נשללה. קל וחומר שאין מקום לשחרור לחלופה בבית קרובי משפחה. המשיבה דחתה את הטענה לפיה שיקול דעתו של שירות המבחן היה "כבול" נוכח נוסח ההחלטות שהורו על הכנת התסקירים, וטענה כי התסקירים נערכו על-ידי גורמים מקצועיים והם מדברים בעד עצמם. אשר לטענת העורר בדבר מעצרו הבלתי חוקי, טענה באת כוח המשיבה כי טענה זו כשלעצמה לא יכולה להוות עילה לשחרור העורר לחלופת מעצר, וכי ממילא משקלו של שיקול זה למול השיקולים האחרים אינו רב.
6. במאמר מוסגר יצוין, כי לגבי ההליך העיקרי, בהתאם להחלטת בית המשפט קמא מיום 13.5.2014, קבועים ארבעה מועדי הוכחות לחודש ספטמבר ועוד מועד נוסף לחודש אוקטובר וכן קבועה תזכורת ליום 19.6.2014.
דיון והכרעה
7. לאחר העיון ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. כידוע, לפי הוראות חוק המעצרים, מעצרו של נאשם עד תום ההליכים מחייב קיומם של שלושה תנאים – קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה; קיומה של עילת מעצר; והעדר אפשרות להסתפק בחלופת מעצר (השוו: בש"פ 8679/13 מדינת ישראל נ' פלוני[פורסם בנבו] (1.1.2014); (להלן: עניין 8679/13).
8. בענייננו, אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כאמור, אף שבתחילה טען העורר לאי קיומן של ראיות לכאורה, הוא חזר בו מטענה זו. כאמור לעיל, המשיבה סמכה את בקשתה על מגוון ראיות, ביניהן דיווחי המתלוננות לרשויות הרווחה, עדויותיהן בפני חוקרת הילדים, הודאת המשיב וחוות דעת רפואית ביחס למתלוננת ב'. לשיטת בא כוח העורר חלק מהראיות המרכזיות "מוחלשות" וקיים ספק לגבי חוזקן ומשקלן. כך למשל, מועלות טענות בדבר משקלה ותוקפה של הודאת העורר כמו גם בדבר מהימנות המתלוננות כפי שזו נקבעה או לא נקבעה על-ידי חוקרת הילדים. כידוע, בשלב המעצר יש לבחון את משקלן הלכאורי של הראיות והאם טמון בהן פוטנציאל סביר להרשעת הנאשם, וזאת במובחן מסוגית מהימנותן ומשקלן של העדויות אשר תבחן במסגרת ההליך העיקרי (עניין 8679/13, בפסקה 12; בש"פ 7147/11 לשין נ' מדינת ישראל[פורסם בנבו] (30.10.2011), והאסמכתאות שם). משכך, ובפרט כאשר העורר עצמו הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, תנאי זה מתקיים ואיני סבור שלטענות שעניינן חולשת הראיות בהיבט אותו העלה הסנגור, בגדר המערך הראייתי הלכאורי האמור, יש משקל ממשי לצורך שיקולי המעצר.
9. עילת המעצר בענייננו קמה נוכח חומרת המעשים ומתחדדת בשל האמור בתסקיר המעצר לפיו קיים "סיכון משמעותי לביצוע עבירות מין נוספות" מצד העורר. אין צורך להכביר מילים בדבר המסוכנות הנשקפת מעברייני מין שביצעו לכאורה עבירות מין קשות, חוזרות ונשנות, במשך תקופה ממושכת, וזאת במיוחד כאשר תסקירי המעצר במקרה דנן מעלים את האפשרות לקיומם של קווים היפר-סקסואליים ופדופיליים באופיו של העורר. לאלו מצטרפת גם עובדת היותו של העורר מכור לסמים. ברי אפוא, כי בשל האמור מתקיימת עילת המסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים.
10. אשר לאפשרות להסתפק בחלופת מעצר (סעיף 21(א)(1)(ב)(1) לחוק המעצרים), למרבה הצער, אין המקרה הנוכחי מאפשר זאת. מתסקירי שירות המבחן עולה כי המפקחת הראשונה שהוצעה אינה מכירה כלל באפשרות שהעורר פגע מינית במתלוננות, ואף נוטה להציג את המתלוננות באופן שלילי. יתרה מכך, עלה כי היא אינה מכירה את בעיית ההתמכרות לסמים של העורר, מתייחסת אליו באופן סלחני, ואינה ערה לגורמי הסיכון שעלולים להתעורר במסגרת מעצר בית. בשל כך נקבע כי לא ניתן לסמוך עליה שתוכל לפקח על העורר. שירות המבחן התרשם כי גם המפקחים האחרים שהוצעו יתקשו לפקח על העורר. יוזכר, כי לא ניתנה המלצה לשחרור לקהילה טיפולית סגורה בשל מסוכנות העורר, והסיכון ששלל אפשרות זו מתקיים בהכרח, אף מקל וחומר, כשמדובר בשחרור לבית קרובי משפחה. בנסיבות אלה, אין להתערב במסקנתו של שירות המבחן אשר לא המליץ לשחרר את העורר ממעצר.
11. אעיר, כי אף אם יש ממש בטענת העורר לפיה מוטב היה לו בית המשפט קמא היה נמנע מהבעת עמדה שלילית מובהקת ביחס לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר עוד טרם הכנת תסקיר מעצר בענייננו, רחוקה הדרך לקביעה כי הוכן תסקיר "מוטה" או ששיקול הדעת של שירות המבחן היה כבול. עיינתי בתסקירי המעצר ולא ראיתי, למצער לא באופן הגלוי על פניו, ששירות המבחן לא הפעיל שיקול דעת ענייני ומקצועי או כי מסקנותיו אינן תואמות את הנתונים שנפרשו בפניו. חזקה על קציני המבחן שמלאכתם נאמנה ועניינית ועצם מתן ההוראה להכין תסקיר מעצר משמעותה כי על קצין המבחן לבחון את מערכת הנתונים המלאה, ובכללה גם את האפשרות לשחרור לחלופת מעצר. עוד יוער, כי מבלי להידרש לשאלה האם נפל פגם חוקי במעצרו של העורר, הרי שממילא אף אם אניח כי נפל פגם במעצר כאמור לעיל בפסקה 4, אין בעניין זה כשלעצמו כדי להטות את הכף לעבר שחרור העורר לחלופת מעצר (ועל כך לא חלק גם בא כוח העורר). יצוין בהקשר זה, כי העורר היה מיוצג כל העת ואילו סברו סנגוריו כי הוא נתון במעצר בלתי חוקי היה עליהם לטעון זאת בהזדמנות הראשונה וללא כל שיהוי, מה שלא נעשה. מעבר לדרוש יוער, כי ייטיבו שופטי המעצרים לעשות אם מיד בפתח הדיון בבקשה למעצר נאשם עד לתום ההליכים יבקשו לקבל לעיונם את הראיות העיקריות עליהן נסמכת המאשימה כדי לקבוע אם קיים אותו "ניצוץ ראייתי" שנדרש בשלבים הראשוניים כדי להצדיק הארכת מעצר עד לדיון המהותי בבקשה.
12. בצד האמור יצוין, כי עיינתי בהחלטות אליהן הפנה בא כוח העורר ולא ראיתי כי יש באמור בהן כדי להביאני לשנות ממסקנתי. במרבית המקרים אליהם הפנה בא כוח העורר מדובר בעררים אותם הגישה המדינה על החלטה לשחרר את הנאשמים, כאשר ההחלטות בעררים נעוצות בנסיבות שונות מאלו שבענייננו, הן לעניין חומרת המעשים, הן לעניין המסוכנות אשר נשקפה מן העוררים והן בנוגע לקיומן של נסיבות מיוחדות. כך, למשל, בבש"פ 7943/12 מדינת ישראל נ' פלוני[פורסם בנבו] (28.11.2012), חומרת המעשים הייתה נמוכה מענייננו והמסוכנות אשר נשקפה מהנאשם לא הייתה ברף הגבוה; ובבש"פ 7133/13 מדינת ישראל נ' פלוני[פורסם בנבו] (23.10.2013), ניתן משקל לנסיבות מיוחדות שאינן מתקיימות במקרה דנא. זאת ועוד, אף אם ניתן למצוא מקרים בהם הורה בית משפט זה על שחרור לחלופת מעצר בנסיבות המזכירות את ענייננו, המדובר בחריגים ולא בכלל. הלכה היא כי לא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצה שלילית של שירות המבחן, קל וחומר כאשר תסקיר המעצר קובע כי נשקפת מסוכנות גבוהה מהנאשם כבענייננו. בהקשר זה, למותר לציין כי למול המקרים אותם מנה בא כוח העורר ניתן למנות גם דוגמאות הפוכות רבות (ראו, למשל: בש"פ 1463/14 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס' 21 (2.3.2014); בש"פ 3207/13 מדינת ישראל נ' רוזנבאום, [פורסם בנבו] פס' 7 (3.5.2013)).
13. נתתי דעתי גם לנסיבותיו האישיות הקשות במיוחד של העורר. אכן מדובר באדם צעיר שחווה בילדותו טרגדיות וקשיים שאין לתארם. אלא ששומה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את הסיכון שעלול להיווצר היה וישוחרר, ובמקרה דנא, לדעתם של אנשי המקצוע, מדובר בסיכון משמעותי. חובתו של בית המשפט גם לשקול את ההשלכות שיכולות להיות לשחרור העורר על המתלוננות הקטינות.
סוף דבר, אין בידי לקבל את הערר.
ניתנה היום, ‏כ"ח באייר התשע"ד (‏28.5.2014).

ש ו פ ט

בית משפט השלום ברחובות
ת"פ 19408-11-14 מדינת ישראל נ' ישמח משה(עציר)
14 יוני 2015
לפני כבוד השופטת אפרת פינק
המאשימה
מדינת ישראל
נגד
הנאשם
פלוני (עציר)
נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד נועה חסיד
הנאשם הובא על ידי שב"ס
ב"כ הנאשם עו"ד שי רודה
חקיקה שאוזכרה:
פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973: סע' 7(א), 7(ג)
חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע' 40ג, 40ט, 40 יא
מיני-רציו:
* בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע בביצוע עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית עונש של מאסר בפועל בנוסף למאסר על תנאי וקנס. בית המשפט קבע, כי מתחם העונש ההולם את העבירה בה הורשע הנאשם – הכוללת מספר סוגי סמים לא קשים בכמויות שאינן גדולות – נע בין מאסר לתקופה של 6 חודשים ובין מאסר לתקופה של 14 חודשים.
* עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) יחד עם סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש].
בית המשפט פסק כלהלן:
מדיניות הענישה המקובלת והנוהגת בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, כוללת מנעד רחב של ענישה, המושפע מנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה, הכוללות את סוגי הסמים שנמצאו, כמויות הסמים ונסיבות נוספות, כמו עבירות נוספות שיש בהן כדי להשליך גם על חומרת ההחזקה.
אין המדובר בכמויות גדולות של סמים מסוג קשה ומכאן כי המתחם שנע בין 18 – 24 חודשים הוא חמור מדי. עם זאת, גם אין מדובר רק בסוג אחד של סם או בכמויות קטנות של מספר סוגים, ומכאן, כי המתחם שנע בין 6 – 12 חודשים הוא מקל מדי.
במקרה זה, קדם תכנון לביצוע העבירה; לא נלוו לעבירה עבירות נוספות וגם לא נמצאו ראיות כי הנאשם סחר בסמים; המדובר בהחזקה בודדת של מספר סוגי סמים לא קשים בכמות בינונית; הוכח כי חלק מהסמים הוחזקו לצריכה עצמית.
לאור מדיניות הענישה הנוגעת להחזקת סמים שלא לצריכה עצמית בנסיבות דומות וללא עבירות נלוות, מתחם העונש ההולם את העבירה בה הורשע הנאשם – הכוללת מספר סוגי סמים לא קשים בכמויות שאינן גדולות – נע בין מאסר לתקופה של 6 חודשים ובין מאסר לתקופה של 14 חודשים.
גזר דין
מבוא
1. בהכרעת דין מיום 28.5.15 הורשע הנאשם, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) יחד עם סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973.
2. לפי הכרעת הדין, ביום 29.10.14 נערך חיפוש בביתו של הנאשם לפי צו חיפוש ובהמשך לכך נערך חיפוש בבית הסמוך, שבו מתגורר בן דודו של הנאשם, לאחר שכלב חיפוש הוביל לשם את השוטרים. בחיפוש נמצאו סמים מסוכנים כדלקמן: חשיש במשקל 82.40 גרם נטו; LSD בנפח 2.10 מ"ל נטו; טבליה אחת של MDMA; 70 ריבועי נייר של DOC שהינו נגזרת מבנית של אמפטאמין; ו-ALFA-PVP במשקל 0.2613 ו- 0.6163 גרם. הנאשם הודה, כי הסמים שלו.
ראיות לעונש
3. אמו של הנאשם, גב' שרה ישמח משה, העידה מטעם הנאשם. האם ספרה על נסיבות חייו הקשות של הנאשם, אשר הוא בן מאומץ. כן ספרה האם על הקושי שחווה הנאשם שנפגע בגיל צעיר. לטענתה, הנאשם רוצה לשקם את עצמו, מודה ששגה, והיא נכונה להציב לו גבולות. האם פנתה בתחינה לנאשם כי ישקם את עצמו, ויתנתק מדרכיו הרעות.
טענות הצדדים לעונש
4. באת כוח התביעה עמדה על חומרתן של עבירות הסמים והשלכותיהן הקשות, כאשר בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך למגר עבירות סמים לסוגיהן.
5. לטענתה, ישנם מאפיינים דומים בין העבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית ובין עבירת הסחר בסמים, וזאת למרות ההבדלים הקיימים ביניהם. מכאן, כי יש להטיל עונשים דומים בגין שתי העבירות, להעדיף את השיקול הציבורי ולתת לשיקולים אינדיבידואליים משקל משני בלבד.
6. הערך החברתי הנפגע הוא בראש ובראשונה בריאות הציבור, כאשר הפגיעה היא ברף הגבוה לאור סוג הסמים והכמות שנתפסה. הנאשם החזיק כמות גדולה בהרבה מהכמות המוגדרת לצריכה עצמית בלבד. לטענתה, יש לקחת בחשבון גם את הנסיבות הבאות הקשורות בביצוע העבירה: הנאשם הטמין את הסמים בפיר; חלק מהסמים הם סמים קשים.
7. מכאן, כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר לתקופה של 10 חודשים ובין מאסר לתקופה של 18 חודשים, וזאת לצד מאסר על תנאי, פסילת רשיון נהיגה וקנס.
8. עוד טענה, כי יש לקחת בחשבון את הנסיבות הבאות שאינן קשורות בביצוע העבירה: מגליון הרישום הפלילי עולה, כי לנאשם שתי הרשעות נוספות, שהאחרונה בהן מחודש מרץ 2015; לנאשם גם עבר תעבורתי; הנאשם לא הודה ולא הביע חרטה ולא הוצג כל הליך שיקומי בעניינו.
9. לנאשם קיים מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, לפי גזר הדין שנתן בית משפט השלום ברחובות ביום 10.7.13. לפי כתב האישום שבו הורשע, מכר הנאשם 2.7 גרם חשיש ונמצאו בחזקתו גם חשיש במשקל של 33 גרם. ביתה משפט הסתפק בהטלת מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס וחולטו כספים. עבודות השירות הופקעו בשל המעצר, והנאשם ריצה 19 ימים מתוכם בבית הסוהר. העבירה נשוא התיק דנן בוצעה מספר חודשים לאחר גזר דינו.
10. לאור האמור, עתרה באת כוח התביעה להטיל על הנאשם עונש של מאסר לתקופה של 14 חודשים ולצבור לתקופה זו את עונש המאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, פסילת רשיון נהיגה בפועל מתום תקופת הפסילה שהוטלה עליו במרץ 2015, ומאסר על תנאי.
11. בא כוח הנאשם טען, כי בהתאם לערך שנפגע ומידת הפגיעה, נסיבות ביצוע העבירה אינן חמורות והפגיעה בערך המוגן היא ברף הבינוני. לטענתו, הקריטריונים הרלוונטיים לפגיעה בערך המוגן הם: רוב הסמים שנתפסו הם סמים קלים, וזאת לרבות חשיש, MDMA, DOC ו- ALFA-PVP. לא הוצגו נתונים לענין ריכוז הסמים; המדובר במקרה בודד של החזקת סמים; לא נתפסו סכומי כסף גדולים; לא נתפסו כלים.
12. עוד טען, כי לא היתה במקרה דנן התארגנות לרכישת סמים בהיקף גדול, או ציפייה לעשיית רווח. לא מדובר היה בקבוצה או בעסק שעניינו בעשיית רווחים. הנזק שהיה צפוי מביצוע העבירה אינה כה גדול לאור היקף וכמות הסמים, וזאת מבלי להקל ראש בהחזקת הסמים. הנאשם צורך חלק מהסמים לצריכתו העצמית. לכך יש לצרף את הנסיבות שהביאו את הנאשם לביצוע העבירה, לרבות פגיעה בו בגיל צעיר.
13. מכאן טען, כי מתחם העונש ההולם נע משירות לתועלת הציבור ועד מאסר לתקופה של 12 חודשים.
14. באשר לעונש הראוי בתוך המתחם יש לקחת בחשבון, לטענתו, את הנסיבות הבאות: הנאשם עצור מיום 29.10.14; הנאשם בחור צעיר שגדל בנסיבות חיים קשות; לכך יש לצרף את עדותה של אמו שמבקשת לשים לנאשם גבולות ולא לתת יד להמשך ביצוע עבירות על ידי הנאשם. הנאשם אמנם ניהל הוכחות, אולם לקח אחריות על המעשים וניהל את התיק במישור המשפטי בלבד; לנאשם יש אמנם עבר פלילי, אולם אין מדובר בעבר מכביד, והדבר לא צריך לשמש להחמרה בעונש.
15. עוד יש ליתן משקל גם במסגרת גזר הדין לאי החוקיות שנפלה בחיפוש. יש לזקוף את התנהגות הרשות לזכותו של הנאשם. לכך, יש להוסיף, כי הסמים מסוג DOC הוכנסו לפקודת הסמים רק זמן קצר לפני ביצוע העבירה.
16. לאור האמור, עתר בא כוח הנאשם להסתפק בתקופת מעצרו של 7.5 חודשים
17. הנאשם, בדברו האחרון, מסר כי הוא מבין את חומרת המעשים, כי המעצר היווה עונש מספר עבורו וכי לא יחזור לבצע עבירות.
דיון והכרעה
קביעת מתחם הענישה
18. בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשה העבירה אותו ביצע הנאשם יתחשב בית המשפט בערך החברתי הנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בה, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ג לחוק העונשין).
19. בבסיס העבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, עומד הערך החברתי של מניעת שימוש בסם, לאור השפעתו הממכרת וההרסנית שיש בה כדי לפגוע בפרט, במשפחתו ובקרוביו וכן בחברה בכללותה. מידת הפגיעה בערך המוגן העומד בבסיס העבירה היא בינונית וזאת לאור סוגי הסם וכמותם, כפי שיפורט להלן.
20. מדיניות הענישה המקובלת והנוהגת בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, כוללת מנעד רחב של ענישה, המושפע מנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה, הכוללות את סוגי הסמים שנמצאו, כמויות הסמים ונסיבות נוספות, כמו עבירות נוספות שיש בהן כדי להשליך גם על חומרת ההחזקה. מכאן כי מלאכת קביעת מתחם העונש ההולם בעבירות של סמים אינה פשוטה, ובעיקר כאשר מדובר בתיקים שעניינם מספר סוגים של סמים בכמויות שונות, וקיים קושי מובנה להשוות למתחמי ענישה אחרים. עם זאת, ניתן להתרשם ממדיניות הענישה שעניינה בחומרים דומים ובכמויות דומות, לענין מתחם העונש ההולם בתיק דנן.
21. ניתן לחלק את גזרי הדין שבעבירות מסוג זה לשתי קבוצות עיקריות.
22. הקבוצה הראשונה עניינה במקרים חמורים מהתיק הנדון שבהם מדובר היה בסמים דומים בכמויות גדולות בעשרות מונים מחלק מהסמים שבתיק דנן, ולעיתים עם עבירות נלוות נוספות, גזר בית המשפט העליון או אישר עונשים הכוללים מאסר לתקופה שנעה סביב 18 – 24 חודשים (ע"פ 6313/14 איזנקוט נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.12.14); ע"פ 8731/12 דניאלי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.4.13); ע"פ 9979/08 בודרם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.4.09); ע"פ 8215/08 יוסף נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (9.11.08); ע"פ 10498/05 אלמקייס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.5.06);
23. הקבוצה השנייה עניינה במקרים קלים מהתיק הנדון, שבהם מדובר היה בחלק מהסמים בלבד או בכמויות קטנות יותר, גזר בית המשפט העליון או אישר עונשים הכוללים מאסר לתקופה שנעה סביב 6 – 12 חודשים (רע"פ 2590/10 אלדר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.4.10); ע"פ 6753/09 חמאמדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.1.10); רע"פ 6138/09 פרדזב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.8.09)). ברוח זו גזרו גם ערכאות דיוניות מתחמים או עונשים שנעו במקרים מעין אלו בין מאסר למספר חודשים, שיכול וירוצה בעבודות שירות, ובין מאסר לתקופה של 12 חודשים (ראו, למשל: ת"פ (מחוזי נצ') 18510-10-14 מדינת ישראל נ' מואפק [פורסם בנבו] (3.3.15); עפ"ג (מחוזי י-ם) 47347-08-11 בירגאוז נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.4.12); ת"פ (ת"א) 10971-03-11 מדינת ישראל נ' מגל [פורסם בנבו] (10.2.15); ת"פ (פ"ת) 51123-01-12 מדינת ישראל נ' חוטוריאנסקי [פורסם בנבו] (23.3.14); ת"פ (פ"ת) 37340-06-12 מדינת ישראל נ' בוחניק [פורסם בנבו] (4.2.14); ת"פ (ק"ג) 33690-02-12 מדינת ישראל נ' אפלמן [פורסם בנבו] (11.12.13); ת"פ (פ"ת) 24156-11-12 מדינת ישראל נ' מור [פורסם בנבו] (15.1.13)).
24. ניתן לומר, כי המקרה שלפניי מצוי בין שתי הגזרות שפורטו. אין המדובר בכמויות גדולות של סמים מסוג קשה ומכאן כי המתחם שנע בין 18 – 24 חודשים הוא חמור מדי. עם זאת, גם אין מדובר רק בסוג אחד של סם או בכמויות קטנות של מספר סוגים, ומכאן, כי המתחם שנע בין 6 – 12 חודשים הוא מקל מדי.
25. מלבד סוגי הסמים וכמויותיהם, לקחתי בחשבון גם את הנסיבות הבאות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ט לחוק העונשין): הסמים נמצאו בפיר אשר פתחו הוסתר באמצעות אופנוע ומכאן כי קדם תכנון לביצוע העבירה; לא נלוו לעבירה עבירות נוספות וגם לא נמצאו ראיות כי הנאשם סחר בסמים; המדובר בהחזקה בודדת של מספר סוגי סמים לא קשים בכמות בינונית; הוכח כי חלק מהסמים הוחזקו לצריכה עצמית.
26. עוד לקחתי בחשבון, את העובדה כי הסמים מסוג DOC הפכו לא חוקיים זמן קצר לפני ביצוע העבירה. גם את אי החוקיות שנפל בחיפוש לקחתי בחשבון. שתי נסיבות אלו, הינן נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, שיש בהן כדי להשליך על המתחם.
27. מכאן, ולאור מדיניות הענישה הנוגעת להחזקת סמים שלא לצריכה עצמית בנסיבות דומות וללא עבירות נלוות, מתחם העונש ההולם את העבירה בה הורשע הנאשם – הכוללת מספר סוגי סמים לא קשים בכמויות שאינן גדולות – נע בין מאסר לתקופה של 6 חודשים ובין מאסר לתקופה של 14 חודשים.
העונש ההולם בתוך המתחם
28. לקחתי בחשבון את הנסיבות הבאות אשר אינן קשורות בביצוע העבירה (סעיף 40 יא לחוק העונשין):
לזכותו של הנאשם יש לקחת בחשבון: הנאשם בחור צעיר, אשר חווה נסיבות חיים לא פשוטות; הנאשם החל לעשות שימוש בסמים בעקבות פגיעה שחווה בהיותו קטין ועודנו משתמש בסמים באופן יומיומי; אמו של הנאשם מסרה כי בכוונתה לשים לנאשם גבולות ולא לתת יד להמשך ביצוע עבירות על ידו; הנאשם אמנם ניהל הוכחות, אולם לקח אחריות על המעשים וניהל את התיק במישור המשפטי בלבד.
לחובתו של הנאשם יש לציין את עברו הפלילי. גם אם עבר זה אינו מכביד והוא כולל תיק אחד בלבד בגין עבירה של סחר בסמים ושתי הרשעות נוספות, הנאשם ביצע את העבירה נשוא תיק זה תוך כדי ביצוע מאסר בדרך של עבודות שירות.
29. כאשר אני מאזנת בין הנסיבות לחומרה ולנסיבות לקולא מצאתי, כי העונש ההולם בתוך המתחם מצוי בדרך האמצע.
30. הנאשם עצור מיום 29.10.14.
31. נגד הנאשם תלוי ועומד מאסר על תנאי בת.פ (רחובות) 50476-05-12 לתקופה של 6 חודשים. לא מצאתי, כל נסיבה המצדיקה שלא לצבור את עונש המאסר, כאשר העבירה נשוא תיק דנן בוצעה בעת ריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות באותו תיק.
סוף דבר
32. לפיכך, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
א. מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים, בגין הרשעתו בתיק זה, בניכוי ימי מעצרו מיום 29.10.14;
ב. אני מפעילה את המאסר על תנאיבת.פ (רחובות) 50476-05-12 לתקופה של
6 חודשים. מאסר זה ירוצה במצטבר למאסר בתיק שלפניי, כך שסך הכל ירצה הנאשם מאסר לתקופה של 16 חודשים, וזאת בניכוי ימי מעצרו מיום 29.10.14;
ג. מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים, והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור כל עבירה מסוג עוון לפי פקודת הסמים המסוכנים;
ד. מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים, והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור כל עבירה מסוג פשע לפי פקודת הסמים המסוכנים;
ה. קנס בסכום של 1,000 ₪. הקנס ישולם עד ליום 1.1.16;
ו. פסילת רשיון נהיגה לתקופה של שנה מתום תקופת הפסילה שהוטלה בפ"ל (פ"ת)
ז. פסילת רשיון נהיגה על תנאי לתקופה של 6 חודשים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים מיום שחרורו.
הסמים יושמדו בתום 45 ימים מהיום וכל שאר המוצגים יושמדו או יחולטו לפי שיקול דעת של הקצין הממונה.
זכות ערעור כחוק תוך 45 ימים.
ניתנה והודעה היום כ"ז סיוון תשע"ה, 14/06/2015 במעמד הנוכחים.
אפרת פינק, שופטת
בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
עפ"ג 29350-02-15 שוקר נ' מדינת ישראל
30 אפריל 2015
בפני הרכב כב' השופטים:
י. גריל, שופט בכיר (אב"ד)
כ. סעב, שופט
ש. ברלינר, שופט עמית
המערער:
ינון שוקר, ת"ז
ע"י ב"כ עו"ד שי רודה
נגד
המשיבה:
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (פלילי)
ע" ב"כ עו"ד גב' מירה רוה
פסק דין
חקיקה שאוזכרה:
חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע' 51ב', 51ב'(ב)(1)), 406(ב)
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982
א. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט משה גינות ) מיום 30.12.14, ב- ת.פ. 3380/12 לפיו נדון המערער, יליד שנת 1968, ל- 8 (שמונה) חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים אם יבצע עבירת פשע, ו-4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, אם יבצע עבירת עוון, וכן פיצוי בסך 2,000 ₪.
ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:
בתאריך 24.8.12, הוגש כתב אישום כנגד המערער. בהתאם לאמור בכתב האישום כפי שתוקן נטען, כי בתאריכים שבין 1.8.12 – 3.8.12, התפרץ המערער לבית בחדרה בכוונה לבצע גניבה, ניפץ את זכוכית החלון ונכנס לתוך הבית בכוונה לבצע גניבה, וכן גנב מתוך הבית צמיד זהב. לפיכך ייחסה המשיבה למערער עבירה של התפרצות למגורים /תפילה, כדי לבצע עבירה לפי סעיף 406(ב) של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
ג. המערער הודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן והורשע בהתאם.
ב"כ המערער עתר להפניית המערער לשירות המבחן לקבלת תסקיר, וכן לממונה על עבודות שירות.
ב"כ המשיבה הודיע בתגובה: "לא נהיה כפופים להמלצה וכי עמדתנו היא למאסר בפועל" (עמ' 9 לפרוט').
ד. בהחלטתו ציין בית משפט קמא, כי בטרם ישמע טיעונים לעונש ויגזור את דינו של המערער, מורה הוא על הזמנת תסקיר קצין המבחן למבוגרים וכן הורה על קבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות שירות.
ה. בחוות דעתו מיום 13.11.14 קבע הממונה, שהמערער מתאים לעבודות שירות (עם מגבלות).
ו. בתסקיר שירות המבחן מיום 4.12.14 צוין, בין היתר, שהמערער סובל מאסטמה וכאבים כרוניים בגבו התחתון, ושלחובת המערער חמש הרשעות קודמות, האחרונה שבהן היא משנת 2004, בעיקר בגין עבירות בתחום הרכוש.
ז. המערער, כך צוין בתסקיר, הודה פורמלית בעובדות כתב האישום המתוקן, אך השליך את האחריות לביצועה על גורמים חיצוניים נוכח מצבו הכלכלי הקשה. בהתייחס לעבירה בלטה נטייתו של המערער להתייחס למחירים הכבדים שהוא משלם בעקבות ביצועה, ובכלל זה שהייתו במעצר בית, תחושת ההשפלה בגין ביקורי המשטרה בביתו במהלך תקופת מעצר הבית, והתחושה כי רצף חייו נקטע.
ח. לדעת שירות המבחן הפגין המערער יכולת מופחתת לחוש אמפתיה כלפי נפגעי העבירה בהפחיתו את השלכותיה עליהם.
המערער אמנם מביע חרטה מילולית, אך מרוכז בהשלכות המעשים לגבי עצמו ופחות לקורבנותיו, אף אינו מכיר בצורך ובחשיבות להשתלבות בהליך טיפולי, ובטוח ביכולתו לקיים בעתיד אורח חיים נורמטיבי, אך מבין את ההשלכות העונשיות להן הוא צפוי.
ט. התרשמות שירות המבחן היא כי מאפייני אישיותו של המערער מעלים את הסיכון להישנות התנהגות עוברת חוק בעתיד, בפרט במצבים בהם יחווה קשיים.
י. שירות המבחן נמנע בתסקירו מהמלצה טיפולית. לפי הערכת שירות המבחן מעצר הבית הממושך שהמערער היה נתון בו, בנוסף לענישה מוחשית בדמות מאסר שירוצה בעבודת שירות, יש בכוחה להציב למערער גבולות ברורים להתנהגותו, לחדד את המחירים אותם הוא משלם בגינה, ולהפחית את הסיכון להישנות התנהגות עוברת חוק.
י"א. בטיעון לעונש בפני בית משפט קמא הצביע ב"כ המשיבה על גיליון ההרשעות של המערער המלמד, לטענתו, כי מדובר בעבריין שביצע עבירות התפרצות רבות בעברו. הרשעתו האחרונה הייתה בשנת 2004, ובחלוף שמונה שנים מגזר דינו האחרון לא הפנים כי ניתנה לו הזדמנות לחזור לדרך הישר משהוטל עליו ב-2004 מאסר מותנה, ועתה חזר לסורו באותה עבירה בגינה הורשע פעמים רבות בעבר.
י"ב. ב"כ המשיבה טען, כי למעשה התסקיר שניתן הוא במהותו שלילי. אמנם שירות המבחן המליץ להטיל על המערער עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, אך בית המשפט אינו יכול להסתמך על המלצה זו המנוגדת לתוכנו של התסקיר, וככל שמדובר בהטלת עונש ההולם את החוק מסור התפקיד לבית המשפט.
לטעמו של ב"כ המשיבה אמור מתחם הענישה לנוע בין 18 חודשי מאסר לבין 30 חודשי מאסר בפועל, ועתירת ב"כ המשיבה היתה להטיל על המערער ענישה ברף העליון של המתחם.
ב"כ המשיבה הפנה לפסיקה רלוונטית.
י"ג. ב"כ המערער טען לעומת זאת בפני בית-משפט קמא, כי בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה, מדיניות הענישה והפסיקה נע מתחם הענישה בין 6 חודשי מאסר על תנאי לבין 18 חודשי מאסר בפועל.
ב"כ המערער ציין, שאין המדובר בעבירה שבוצעה תוך תכנון מוקדם, לא נעשה שימוש באמצעים מיוחדים, אין קשירת קשר של מסחר עברייני, וניתן לראות שמדובר בפריצה שלומיאלית תוך שבירת חלון ופריצה, כשהמערער עצמו נחתך, ועל דגימת הדם התבסס התיק.
בנוסף, בבית אליו פרץ המערער לא היה איש, ולעניין הנזק לא הוגש תצהיר נפגע עבירה, והמתלוננים לא העידו על הנזק שנגרם להם עקב הפריצה.
י"ד. הפריצה, כך טען ב"כ המערער, בוצעה על רקע המצוקה הכלכלית בה היה שרוי המערער בעטיה לא יכול היה לקנות לשתי בנותיו ציוד לבית הספר, ומחמת שיקול דעת לקוי הוא ביצע את העבירה.
ב"כ המערער הוסיף והדגיש, שהמערער שהה במעצר בית מלא תקופה של כשנה באיזוק אלקטרוני. בהדרגה הוקלו התנאים, המערער חזר למעגל העבודה, ולא ביצע כל עבירה.
עוד ציין ב"כ המערער, כי המערער מבין את ההשלכות החמורות של מעשיו, נטל אחריות על מעשיו, הודה, וחסך זמן שיפוטי.
ט"ו. באשר להרשעותיו הקודמות של המערער ציין ב"כ המערער, שהעבירה האחרונה שביצע המערער היתה כעשר שנים בטרם ביצוע העבירה הנוכחית.
אכן, המערער מעד, אך חזר למוטב, השתקם, ויש ליתן לו הזדמנות. אין המדובר ברצף התפרצויות אלא באחת בודדת, שכן המערער נטש את העולם העברייני מזה תקופה של 10 שנים.
ט"ז. באשר להימנעות שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית, מדגיש ב"כ המערער, שהמערער בטוח בעצמו שלא יחזור לחיי עבריינות, גם ללא עזרת גורמי הטיפול, וזו הסיבה בעטיה נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית, אך זאת לא משום שהמערער איננו רוצה בטיפול, אלא משום שהמערער אינו זקוק לכך.
כמו כן מציין ב"כ המערער, כי נוכח העובדה שבמשך 10 שנים לא ביצע המערער עבירות, ויש להציב למערער גבולות ברורים, סבור שירות המבחן שעונש מאסר בעבודות שירות יכול להקטין את הסיכון לביצוע עבירה נוספת.
י"ז. ב"כ המערער הפנה אף הוא לפסיקה רלוונטית, ובנוסף טען כי לפי פסיקת בית המשפט העליון, כאשר נאשם מופנה לממונה על עבודות שירות, גם אם בית המשפט הזהירו לבל יסתמך על ההפניה, הרי נוצרת אצל הנאשם ציפייה אישית שאם חוות דעת הממונה תהא חיובית יתאפשר לו לרצות את המאסר בעבודת שירות. לפיכך, ביקש ב"כ המערער להטיל על המערער ענישה ברף התחתון של המתחם: 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות, וכן להטיל עליו באופן הרתעתי מאסר על תנאי לתקופה ממושכת.
י"ח. המערער עצמו הביע בפני בית משפט קמא את צערו וציין, כי הוא יודע שטעה ומעד ולמד זאת על בשרו. המערער ביקש שבית המשפט ייתן לו הזדמנות להוכיח את עצמו, והוא אף יהא מוכן להתנצל בפני המתלוננים.
י"ט. בגזר דינו עמד בית משפט קמא על כך, שהערך החברתי שנפגע על ידי מעשה העבירה של המערער הוא קניינו של אדם שכן חדירה לביתו של אדם במהלך התפרצות פוגעת גם בפרטיותו של הקרבן ובתחושת הביטחון של הציבור. לכך אף נלווה סיכון להתפתחות אלימה של האירוע גם אם מבצע העבירה כלל לא התכוון לכך (רע"פ 1055/09 יורובסקי נ' מדינת ישראל (מיום 6.1.09)).
כ. בית משפט קמא הוסיף שמתחם הענישה ההולם בעבירת התפרצות למקום מגורים, לפי מדיניות הענישה הנוהגת בפסיקת בתי המשפט, ובנסיבות ביצוע העבירות, נע בין 6 חודשים לבין 24 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, קנס ופיצוי במקרים המתאימים.
במקביל, התחשב בית משפט קמא בגילו של המערער, עברו הפלילי, העובדה שהרשעתו האחרונה הייתה בשנת 2004, הזמן הניכר שחלף מיום ביצוע העבירה ועד גזר הדין (שנתיים ומחצה), לרבות תיקון משמעותי לקולא של כתב האישום, נטילת האחריות של המערער על מעשיו, ההודאה, והחיסכון בזמן שיפוטי, וכן הבעת צער וחרטה.
כ"א. בנוסף הביא בית משפט קמא בחשבון, שהמערער שהה בתנאי מעצר בית מלא תקופה של כשנה ובשים לב לכל אלה הטיל בית משפט קמא על המערער את העונשים שפירטנו בפתח דברינו. על גזר דין זה מונח בפנינו ערעור של המערער.
כ"ב. נטען בערעור, כי שגה בית משפט קמא, משהטיל על המערער 8 חודשי מאסר בפועל, הגם ששלח אותו קודם לכן לקבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות שירות. בית משפט קמא לא רמז למערער, שהמלצת הממונה אינה מחייבת, ובגזר דינו לא התייחס בית משפט קמא לחוות דעתו של הממונה, הגם שזו נתמכה בתסקיר שירות המבחן.
בית משפט קמא נטע, כך נטען, הסתמכות משפטית ואישית אצל המערער.
עוד נטען בערעור, שבית המשפט העליון הנחה לא פעם, כי על בתי המשפט לעשות שימוש מושכל ומחושב בטרם ישלחו נאשם לקבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות שירות, דהיינו, רק מקום בו נכון להימנע מעונש מאסר של ממש.
משנשלח המערער לממונה על עבודות שירות, ציפה הוא שבית המשפט ישקול בחיוב הימנעות משליחתו לבית האסורים, אלא אם יתגלה משהו נוסף.
בית משפט קמא גם לא נימק, מדוע בחר בסופו של דבר שלא לשלוח את המערער לריצוי העונש על דרך של עבודות שירות.
ב"כ המערער מפנה לפסיקה, לפיה הפניית נאשם לממונה צריכה להיעשות לאחר שגמר בית המשפט בדעתו, שנכון יהיה לגזור עונש מאסר בעבודות שירות.
כ"ג. אשר למתחם הענישה, אין המערער חולק על קביעת בית משפט קמא, כי המתחם נע בין 6 חודשי מאסר שניתן לרצותם בעבודות שירות לבין 24 חודשי מאסר בפועל.
המערער מדגיש, כי מדובר בהתפרצות אחת לדירה, ללא תכנון מוקדם, ללא תחכום, ללא התארגנות של מספר עבריינים, כשהמתלוננים עצמם לא שהו בביתם והנזק שנגרם נאמד בשווי נמוך.
כ"ד. לטעמו של המערער, שגה בית משפט קמא בקביעתו, שבעניינו של המערער יש להטיל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, וכל זאת מבלי להביא בחשבון את הפגיעה הצפויה במערער ובמשפחתו.
המערער ביצע את העבירה האחרונה (דהיינו, העבירה שלפני האירוע נשוא הדיון) בשנת 2002, ולאחר מאמצים כבירים, נטש את העולם העברייני ולא שב לבצע עבירות.
באשר לנסיבות המשפחתיות צוין, כי המערער, שהינו גרוש, הוא בן זקונים להוריו המבוגרים, המערער גר עמם ומסייע בידם, זאת בנוסף להיותו אב לשתי בנות צעירות והוא מפרנסן, לפי חובתו כחוק.
שליחת המערער לעונש מאסר בפועל משמעה החזרת המערער לסביבה עבריינית, ללא מציאת עבודה ואפשרות תעסוקה, והנזקים יפלו על משפחתו (הוריו ובנותיו).
כ"ה. עוד נטען בערעור, שבית משפט קמא לא הביא בחשבון את הודייתו של המערער בהזדמנות הראשונה, נטל אחריות, הביע חרטה כנה, וחסך בזמן שיפוטי.
הראייה העיקרית נגד המערער הייתה כתם דם שנותר על שמשת החלון, כשניסה להיכנס לבית בשעת ביצוע העבירה, ועל המשיבה היה להוכיח שה-DNA שנתפס שייך למערער, הגם שלמערער אח תאום.
המערער חסך מבית המשפט את עדות המומחים, וכן חסך את העדת עדי התביעה, ובהם המתלוננים. בנוסף, נטען, כי המשיבה היא שאחראית להתמשכות ההליכים במשפטו של המערער, שכן החומר הנדרש מן המעבדה המשטרתית לא הגיע והדבר היה חיוני, מכיוון שלמערער אח תאום.
כ"ו. טענה נוספת בערעור היא, שבית משפט קמא לא העניק משקל ראוי לעובדה, שהמערער היה עם איזוק אלקטרוני ובמעצר בית במשך שנה שלמה. בהדרגה הוקלו התנאים עד שובו של המערער למעגל העבודה ולמוטב. לפי התיקון של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, שייכנס לתוקפו ביום 16/06/15, יראו את המפוקח אלקטרונית כעצור ולא כמי ששוחרר בערובה, אם כי לפי קביעת הכנסת, תקופת המעצר לא תובא בחשבון התקופה בה היה הנאשם במעצר על דרך פיקוח.
ואולם, כך נטען בערעור, מעצר בפיקוח איזוק אלקטרוני ייחשב כמעצר, ובענייננו יש לכך משקל מהותי ויש להתחשב בכך, גם אם התיקון טרם נכנס לתוקפו, שכן המערער שהה שנה שלמה בפיקוח אלקטרוני.
כ"ז. עוד נטען בערעור, שבית משפט קמא לא הביא במניין השיקולים את האמור בתסקיר שירות המבחן, דהיינו, שלענישה על דרך של עבודות שירות יהא כדי להציב גבולות ברורים ולהפחית את הסיכוי של הישנות העבירות.
מאז העבירה משנת 2002 עלה המערער, למרות הרשעותיו הקודמות, על דרך המלך לתקופה משמעותית, ומעד. הרקע לעבירה היה מצבו הכלכלי של המערער, שבאותה תקופה לא עבד. היה על המערער לרכוש ציוד לבנותיו לבית הספר, המערער לא עמד בנטל, לא יכול היה להסביר זאת לבנותיו ולכן, עקב שיקול דעת לקוי, מעד.
כ"ח. עוד מפנה המערער לדברי שירות המבחן, שמעצר הבית הממושך בו היה נתון, בנוסף לענישה מוחשית בדמות מאסר שירוצה בעבודות שירות, יש בכוחה להציב למערער גבולות ברורים להתנהגותו ולהפחית את הסיכוי להישנות ההתנהגות עוברת החוק, והיה על בית משפט קמא לקבל אומדן סיכון זה, שערך שירות המבחן.
עד כאן תמצית הטענות שבערעור.
כ"ט. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 16/04/15 שמענו את טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים.
ל. ב"כ המערער חזר בטיעוניו על הטענות שבערעור, וכן הפנה לפסיקה רלוונטית. ב"כ המערער ציין, בין היתר, שבית משפט קמא לא נימק, מדוע החליט בסופו של יום להטיל עונש מאסר לריצוי בפועל, ולא בעבודות שירות, וכן טען, כי הרישום הפלילי של המערער הינו מלפני שנים רבות ולא היווה גורם לגזירת עונש המאסר בפועל.
ב"כ המערער הוסיף כי חזקה על בית משפט קמא שהיה מודע לכך שלמערער הרשעות קודמות כאשר שלח את המערער לממונה על עבודות שי רות.
ל"א. ב"כ המערער טען, כי מדובר במערער שזנח את הדרך העבריינית ושליחתו למאסר בפועל תביא להידרדרותו וחשיפתו לאוכלוסייה עבריינית. כמו כן, חזר ב"כ המערער על טענתו, בדבר התמשכות ההליכים, הנובעת מן הזמן הממושך שחלף עד שהומצא תיק העבודה של המעבדה המשטרתית לגבי ה-DNA.
ב"כ המערער חזר, כאמור כבר לעיל, על הטענות שפורטו בנימוקי הערעור והדגיש, כי מדובר במי שמשתקם, מעידתו היא חד פעמית, ושליחתו למאסר תערער את השיקום שלו.
ל"ב. שונה עמדת ב"כ המשיבה, שהגישה לעיוננו את גיליון ההרשעות הקודמות של המערער, הכולל 5 הרשעות קודמות כשבהרשעה משנת 2000 צורפו 15 תיקים.
ב"כ המשיבה הוסיפה, שכל השיקולים הרלוונטיים נשקלו על ידי בית משפט קמא לקולא וגזר הדין מקל עם המערער, ומצוי ברף התחתון של מתחם הענישה.
ל"ג. לטענת ב"כ המשיבה, לא נוצרה ציפייה אצל המערער מעצם הפנייתו לממונה על עבודות שירות, שכן הדבר נעשה לפני הטיעונים לעונש. מן הפרוטוקול לא עולה שבשלב ההפניה לממונה הוצג גיליון ההרשעות הקודמות בפני בית משפט קמא.
עוד ציינה ב"כ המשיבה, כי לפי סעיף 51ב' של חוק העונשין (לאחר שתוקן), על בית המשפט לקבל את חוות דעת הממונה לפני מתן גזר הדין (סעיף 51ב'(ב)(1)), כדי למנוע מצב שבו ייקבע בגזר הדין שהעונש ירוצה בעבודות שירות ובדיעבד יתברר, שהדבר אינו ניתן לביצוע.
עוד טענה ב"כ המשיבה, שבענייננו לא היו בידי בית משפט קמא, כשהפנה לקבלת חוות דעת הממונה, לא התסקיר ולא גיליון ההרשעות הקודמות.
ל"ד. באשר להתמשכות ההליכים, טענה ב"כ המשיבה, כי הדחיות בדיונים התבקשו על ידי המערער בדצמבר 2012, בינואר ובמרץ 2013, והפנייה למשיבה להמצאת תיק המעבדה הייתה רק באפריל. מכאן, שהדחיות אינן קשורות לתיק המעבדה.
ב"כ המשיבה הפנתה לפסיקה רלוונטית.
ל"ה. ב"כ המערער טען בתגובה, כי העבר הפלילי איננו שיקול בלעדי, אלא אחד מבין מספר שיקולים המנחים את בית המשפט. עוד טען כי חזקה על בית משפט קמא, שבטרם מפנה הוא נאשם לממונה על עבודות שירות, רואה הוא את מי הוא מפנה לממונה.
ל"ו. לאחר שנתנו דעתנו לכתב האישום המתוקן, לגזר הדין, לחוות דעתו של הממונה על עבודות שירות, לתסקיר שירות המבחן, להודעת הערעור ולטיעוניהם המפורטים של ב"כ שני הצדדים ולפסיקה הרלוונטית, מסקנתנו היא, שדין הערעור להידחות.
ל"ז. איננו סבורים, שהמערער רשאי, בנסיבות העניין שבפנינו, להתבסס על טענת ההסתמכות בנימוק, שעצם הפנייתו לממונה על עבודות שירות עוררה אצלו ציפייה שיוכל לרצות את עונש המאסר על דרך של עבודות שירות.
ל"ח. ערים אנו לכך, שבהחלטתו מיום 03/07/14 לא ציין בית משפט קמא, שהזמנת חוות דעתו של הממונה נעשית מבלי שיהא בכך כדי להביע עמדה לגבי העונש הסופי.
ואולם, ההחלטה ניתנה בטרם שמיעת הטיעונים לעונש, כשבית המשפט מורה במקביל גם על הזמנת תסקיר שירות המבחן.
מכאן, נראה, שבית משפט קמא ביקש לרכז את כל הנתונים הדרושים, כדי שאלה יעמדו בפניו שעה שיגזור את דינו של המערער לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, אשר נשמעו בישיבה שהתקיימה כ-5 חודשים מאוחר יותר (09/12/14).
ל"ט. מתוך עיון בפרוטוקול הדיון בפני בית משפט קמא מיום 03/07/14 לא עולה שנתוני עברו הפלילי של המערער עמדו לנגד עיניו של בית משפט קמא, שעה שהורה על הזמנת חוות דעתו של הממונה וכן את תסקיר שירות המבחן. הגשת גיליון הרישום הפלילי כמוצג היתה בישיבה מיום 09/12/14 (עמ' 11 לפרוט').
מ. ב-ע"פ 6294/05 דורון חובב נ' מדינת ישראל (מיום 13/07/06), עמד כב' השופט א' רובינשטיין על כך, שכאשר מזמין בית משפט חוות דעת לגבי נאשם מן הממונה על עבודות שירות, יש בכך משום אינדיקציה לכיוון מסוים, המעוררת ציפייה אנושית. יחד עם זאת, ציין בהמשך דבריו, כב' השופט א. רובינשטיין, שם:
"אין בכך כדי לומר כי אין בית משפט יכול לשנות דעתו משעיין או נפרשה לפניו תמונה מלאה יותר, כל עוד לא הכריע, ובמקרים כאלה יש לערכאת הערעור כבנידון דידן עניין רב בהנמקה".
מ"א. עוד מפנים אנו לדבריו של כב' השופט י' דנציגר ב-ע"פ 8704/08 סמי הייב נ' מדינת ישראל (מיום 23/04/09) (להלן: "פסק דין הייב"):
"כמו כן, איני מוצא תמיכה לטענתם של המערערים לפיה הפנייתם לממונה על עבודות שירות יצרה אצלם ציפייה לגיטימית כי גם אם יושת עליהם עונש מאסר הרי שהיקפו לא יעלה על שישה חודשי מאסר בפועל. כלל מנחה בפסיקתו של בית משפט זה הינו כי גזירת עונשו של מי שהורשע בדין והתבקשה בעניינו חוות דעת מהממונה על עבודות שירות, אינה נשלמת קודם שהוגשה חוות דעתו של הממונה, ובטרם הכריע בית המשפט בדבר האופן בו ישא הנאשם בעונש [ראו למשל: רע"פ 2288/06 סיאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 17.3.2006)]. לפיכך, כל עוד בית המשפט לא גזר את עונשו של הנאשם אין ההפנייה לממונה, כשלעצמה, מצדיקה את היווצרותה של ציפייה או הסתמכות כלשהי לעניין טיב או היקף העונש.
חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות מתבקשת על ידי בית המשפט בדרך כלל בטרם נגזר דינו של נאשם שהורשע, וזאת על מנת שבפני בית המשפט יהיה כל המידע הצריך לעניין בבואו לגזור את דינו של נאשם ועל מנת שבשלב השתת העונש יוכל בית המשפט לשוות לנגד עיניו את כל החלופות העונשיות האפשריות ולבחור מביניהן את הראויה ביותר על בסיס האיזון ההולם בין האינטרסים המתנגשים. כבר נפסק על ידי בית משפט זה בעבר כי כאשר בית משפט מפנה את הנאשם לקבלת חוות דעת מהממונה על עבודות שירות, ובמיוחד כאשר לפני ההפנייה מציין הוא כי טרם גיבש את עמדתו לעניין העונש, הרי שההפנייה, כשלעצמה, אינה מהווה עילה להיווצרותה של ציפייה סבירה או הסתמכות מצד נאשם [ראו והשוו: ע"פ 5313/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 6.11.2008); רע"פ 5531/07 חיים לביא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 1.7.2007)]. במקרה דנן ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 13.7.2008 כי אין בהפנייה כאמור להעיד על טיב העונש שיושת על המערערים, וכלשונו: 'בשלב זה ומבלי לקבוע מסמרות אני רואה לנכון להזמין חוות דעת מאת הממונה על עבודות השירות אודות שני הנאשמים'. הואיל וכך, הרי שבית המשפט המחוזי פעל כדין ולא נטע כל ציפייה כאמור בליבם של המערערים.
לא נעלמה מעיני עמדתו של חברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 6294/05 חובב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 13.7.2006) לפיה 'מטבע הדברים כשמזמין בית משפט חוות דעת לגבי נאשם מאת הממונה על עבודות שירות, יש בכך אינדיקציה לכיוון מסוים, וציפייה אנושית (גם אם לא – מכל וכל – אינטרס הסתמכות במובן המשפטי)' (להלן – עניין חובב). אולם, אף השופט רובינשטיין סבר, כפי שהטעים בעניין חובב, כי 'אין בכך כדי לומר כי אין בית משפט יכול לשנות דעתו משעיין או נפרשה לפניו תמונה מלאה יותר, כל עוד לא הכריע'. במקרה דנן בית המשפט המחוזי לא רק שהקפיד לציין, לפני שהפנה את המערערים לממונה על עבודות שירות, כי אין הוא קובע מסמרות בעניין, אלא שגם בגוף גזר הדין הדגיש כי הפנה את המערערים לממונה בטרם התגבשה דעתו לעניין העונש ואף נימק מדוע הגיע לתוצאה אליה הגיע ולא הסתפק בהטלת עבודות שירות".
מ"ב. במקרה שבפנינו עברו הפלילי של המערער משמעותי ביותר.
המערער יליד 1968 והרשעתו הראשונה הייתה בשנת 1989, בגין עבירות של היזק לרכוש במזיד, הסגת גבול פלילית, איומים, ותקיפה הגורמת חבלה ממש מתאריך 14.10.88, דהיינו, בהיות המערער כבן 20.
שרשרת העבירות נמשכה. ביום 14.10.91 הורשע המערער שנית וזאת בגין עבירות פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה מיום 2.1.91.
חלפו כ-7 שנים וביום 25.1.98 הורשע המערער בשלישית וזאת בעבירות של החזקת נכס חשוד כגנוב שבוצעו בשנת 1996 וזאת לפי שמונה תיקי חקירה.
חלפו 4 שנים נוספות וביום 22.5.02 הורשע המערער ברביעית וזאת בגין עבירות של הפרת הוראה חוקית, התפרצות למגורים וגניבה שבוצעו ב – 2001-2002 וזאת לפי שלושה תיקי חקירה.
בעוד שקודם לכן נדון המערער למאסרים מותנים הרי הפעם הוטלו עליו ששה חודשי מאסר שנתאפשר לו לרצותם בעבודות שירות.
חלפו כשנתיים וביום 11.7.04 הורשע המערער בפעם החמישית וזאת בגין עבירות של התפרצות למגורים, וכן החזקת מכשירי פריצה, וקבלת נכסים שהושגו בפשע, עבירות שבוצעו בשנת 2000, לפי 14 תיקי חקירה. בית המשפט הסתפק בהטלת מאסר מותנה בן 12 חודשים.
הרשעתו הנוכחית של המערער היא איפוא הרשעתו השישית בעבירת התפרצות, שרבות מאוד כדוגמתה ביצע בעבר.
מ"ג. נכון הוא, שמאז העבירה הקודמת שביצע המערער ועד לעבירה נשוא הדיון כאן חלפו כעשר שנים, אך בשום פנים ואפן לא ניתן להגדיר את הסתבכותו הנוכחית של המערער עם החוק כמעידה חד-פעמית.
גיליון ההרשעות הקודמות מצביע בעליל על ביצוע חוזר ונשנה של עבירות על ידי המערער, ובעיקר עבירות רכוש, מאז היות המערער כבן 20 ועד היום, בהיותו כבן 44 במועד ביצוע העבירה נשוא הדיון כאן.
לא זו בלבד שהרשעתו הנוכחית של המערער היא הרשעתו השישית, אלא שמעיון בגיליון ההרשעות הקודמות עולה שהרשעותיו כללו, בחלקן לפחות, ריכוז של מקבץ עבירות בגין תיקי חקירה שרוכזו במסגרת הרשעות אלה.
מ"ד. כאשר תמונה זו מתחוורת ומתחדדת לעיני בית המשפט עליו להציב לנגד עיניו לצד שיקולי השיקום, ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם, גם אם האינטרס של ההגנה על שלום הציבור, וכפי שנכתב ב-רע"פ 1708/08 מרדכי לוי נ' מדינת ישראל (מיום 21.2.08):
"בית המשפט המחוזי צדק גם צדק משהטעים את הצורך בחומרה בענישה בעבירת התפרצות ובעבירות הרכוש בכלל, שהיו – אפשר לומר- למכת מדינה, למקור דאגה וטרוניה לאזרחים רבים ולפגיעה בתחושת ביטחונם. נקל לשער את החוויה הקשה העוברת על קרבנות הפריצה, בשובם לביתם והנה הפיכת סדום ועמורה בתוכו וחפצים וכסף נעלמו ואינם, ולעיתים קרובות משמעות הדבר היא כי הרכוש יירד לטמיון, שכן העבריין לא יילכד".
מ"ה. המערער מתבסס, בין היתר, על עמדת שירות המבחן לפיה:
"ענישה מוחשית בדמות מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות, יש בכוחה להציב גבולות ברורים להתנהגותו, לחדד את המחירים, אותם משלם בגינה, ולהפחית את הסיכון להישנות התנהגות עוברת חוק".
מ"ו. כידוע, כפי שנקבע גם בפסק דין הייב:
"הלכה היא כי בית המשפט אינו כבול להמלצות שירות המבחן וכי שיקול הדעת הסופי לעניין היקף העונש וטיבו מסור לידיו של בית המשפט. המלצות שירות המבחן הינן רק אחד מני שיקולים רבים שעל בית המשפט לשוות לנגד עיניו בבואו לגזור דינו של נאשם שהורשע בדין. משקלן של המלצות שירות המבחן שלא להטיל עונש מאסר בפועל פוחת שעה שחומרת העבירה בה עסקינן הינה כה גבוהה…".
מ"ז. תפקידו של בית המשפט הוא האיזון בין המלצתו של שירות המבחן לבין שיקולים אחרים העומדים בבסיסו של רציונל הענישה הפלילית (ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל פ"ד ל"ה (4) 313, בעמ' 318).
נוסיף, שמעיון בתסקיר שירות המבחן איננו סבורים שניתן להגדירו כתסקיר חיובי. המערער, כאמור בתסקיר, מודה אמנם בעובדות כתב האישום המתוקן, אך מתמקד ב"מחיר" שהוא משלם בגין ביצוע העבירה ומפגין יכולת מופחתת לחוש אמפתיה כלפי נפגעי העבירה, ומרוכז בהשלכות ביצוע העבירה לגבי עצמו ופחות לקורבנותיו.
יתר על כן, צוין בתסקיר, כי במצבים בהם חש המערער מצוקה ולחץ כלכליים, מתקשה הוא לווסת את דחפיו ולהפעיל שיקול דעת בוגר ואחראי. במצבים כאלה נוטה המערער להגמשת גבולות המותר והאסור, ונוטה הוא לתור אחר פתרונות זמניים, כפי שאכן בא הדבר לידי ביטוי בעבירה הנוכחית אותה הסביר המערער בהעדר אמצעיו הכלכליים לצד הצורך למלא את חובותיו כלפי משפחתו.
לפיכך, כותב שירות המבחן: "להערכתנו, מאפייני אישיותו אלה, מעלים את הסיכון להישנות התנהגות עוברת חוק בעתיד, בפרט במצבים בהם יחווה קשיים" (ההדגשה שלנו).
מ"ח. כשאנו מתבוננים על התמונה הכוללת, דהיינו, ריבוי ההרשעות בעבר בגין עבירות רכוש והעובדה שהמערער חזר וביצע, למרות ההרשעות הקודמות, את עבירת הפריצה נשוא הדיון, לרבות הסיכון להישנות התנהגות עוברת חוק בעתיד, כעולה מתסקיר שירות המבחן, המסקנה היא שאכן אין כל הצדקה להטיל על המערער עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות.
מ"ט. גם אין לקבל את הטענה לפיה לא נימק בית משפט קמא מדוע החליט להטיל על המערער עונש מאסר מאחורי סורג ובריח למרות שהזמין קודם לכן את חוות דעתו של הממונה. בית משפט קמא נימק את גזר הדין, ואף אם הנימוק הוא תמציתי, הרי די אם נעיין בהרשעותיו הקודמות של המערער, בתסקיר שירות המבחן, ובפסיקה הנוהגת, על מנת להגיע למסקנה שבית משפט קמא הלך כברת דרך לא קצרה לקראת המערער בכך שהטיל אמנם עונש מאסר לריצוי בפועל, אך זאת ברף התחתון של מתחם הענישה שנע בין 6 חודשי מאסר לבין 24 חודשי מאסר בפועל.
בית משפט קמא ציין בגזר דינו, כי הביא בחשבון את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, וכן את הזמן הניכר מאז מיום ביצוע העבירה ועד גזר הדין, את תיקונו המשמעותי של כתב האישום לקולא, את הודאתו של המערער, תוך חסכון בזמן שיפוטי, את נטילת האחריות, את הבעת הצער, ואת שהייתו של המערער בתנאי מעצר בית מלא תקופה של כשנה.
כל אלה, יש בהם כדי להסביר מדוע הסתפק בית משפט קמא ברף התחתון של מתחם הענישה.
נ. גזר הדין הוא, איפוא, מידתי ומאוזן ואין כל הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור.
לפיכך אנו דוחים את הערעור.
על המערער להתייצב בבית המעצר קישון לצורך ריצוי עונש המאסר בפועל שהוטל עליו, ביום 7.6.15 עד השעה 10:00, כשברשותו תעודת זהות או דרכון.
על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים : 08-9787377, 08-9787336.
ניתן היום, י"א אייר תשע"ה, 30 אפריל 2015, במעמד הנוכחים.
י' גריל, שופט בכיר
[אב"ד]
כ' סעב, שופט
ש' ברלינר, שופט
בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"פ 20991-09-13 מדינת ישראל נ' כהן
תיק חיצוני: 172854/2012 ת"א צפון ירקון
בפני
כב' השופטת הדסה נאור
מאשימה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אביב בר אור
נגד
נאשמים
דוד כהן
ע"י ב"כ עו"ד שי רודה
חקיקה שאוזכרה:
חוק הפרשנות, תשמ"א-1981: סע' 1, 3, 10(א)
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996: סע' בפרק שלישי, 17(ב)
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו
פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969
החלטה
1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סמים מסוכנים מסוג קנביס, במשקל כולל של כ- 25 גר' נטו שלא לצריכה עצמית, במקומות שונים בדירת מגוריו ועבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, ברכבו.
2. עם פתיחת ההליך העלה ב"כ הנאשם טענה לפיה החיפוש שבוצע, במהלכו נתפסו הפריטים שבהחזקתם הוא מואשם, בוצע שלא כדין, משום שנערך יום לאחר שפג תוקפו של צו החיפוש.
על פי טענתו, צו החיפוש, שתוקפו ל-30 יום, ניתן בתאריך 23.03.12 ואילו החיפוש נערך בתאריך 24.04.12, היינו ביום ה-31 מיום הוצאת הצו.
3. המאשימה לא חלקה על העובדות, אך טענה כי בהתאם להוראת סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות"), יום הוצאת הצו אינו נלקח בחשבון מניין הימים ולפיכך החיפוש נערך כדין בתוך התקופה הקצובה בצו – ביום ה-30 להוצאתו.
4. שלוש הוראות הקבועות בחוק הפרשנות צריכות לעניין.
האחת – בסעיף 1 לחוק הפרשנות שזו לשונה: "חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מינהל, אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה;…"
השנייה – בסעיף 3 לחוק הפרשנות בגדרו הוגדרה משמעות המילה "יום" באופן הבא: "תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו"
השלישית – בסעיף 10(א) לחוק הפרשנות, שכותרת השוליים שלה היא "תקופות", נקבע כי "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין".
משמעות שילובן של הוראות חוק אלה, לעניינינו, היא כי בהעדר הוראה אחרת בעניין הנדון, תחול הוראת סעיף 10(א) לחוק הפרשנות ויום מתן צו החיפוש, כמשמעות המילה "יום" בסעיף 3 לחוק הפרשנות, לא יובא במניין הימים.
מכאן נובע לכאורה שצו החיפוש היה בתוקף במועד ביצוע החיפוש, החיפוש בוצע כדין והחפצים שנתפסו – בהם הסמים והסכין – יכולים לשמש כראייה במשפט נגד הנאשם.
5. השאלה היא, אפוא, האם יש בנמצא הוראה אחרת, הסותרת את הוראת סעיף 10(א) לחוק הפרשנות ומוציאה מתחולתה את מניין הימים על פי צו החיפוש.
ב"כ הנאשם לא הצליח להצביע על הוראה כזו, אך טען, בהגיונו הבריא, שפרשנות ההוראה המצויה בגוף צו החיפוש, על פי עמדת המאשימה, לפיה "תוקפו של צו זה הוא למשך 30 יום מיום הוצאתו", מבלי לקחת בחשבון את יום הוצאת הצו, משמעה שביצוע חיפוש ביום הוצאת הצו אינו חוקי, שכן הצו נכנס לתוקפו רק למחרת יום הוצאתו וביום הוצאתו הוא עדיין אינו בתוקף.
תשובה לטענה זו והפרכתה ניתן למצוא בנימוקי היועץ המשפטי לממשלה להנחיה מס' 4.300 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, מתאריך 19 בדצמבר 2002 (להלן: "ההנחיה") בה החריג היועץ המשפטי לממשלה את מניין "ימי המעצר" הנקובים בימים, מהוראות סעיפים 3 ו-10(א) לחוק הפרשנות וקבע כי "מקום ששופט מחליט על מעצרו של אדם למספר ימים מסוים, מכוח סעיף 17 לחוק המעצרים, יש לומר כי מדובר במספר יממות (כלומר, תקופות של עשרים וארבע שעות כל אחת) המתחילות בשעת ההחלטה של השופט", במובחן מהגדרת המונח "יום" בפקודת הפרשנות.
בנימוקיו מסביר היועץ המשפטי לממשלה כי סעיפים 3 ו-10(א) לחוק הפרשנות מובילים, "לפי פשוטו של מקרא" לתוצאה "שאם שופט החליט בצהרי היום על מעצרו של אדם לשבעה ימים, יתחיל המניין של תקופה זאת רק בחצות הלילה שלאחר ההחלטה ובהתאם לכך ישב אותו אדם במעצר, מרגע מתן החלטת המעצר תקופה של שבעה וחצי ימים", שכן לא יעלה על הדעת שמעצרו יחל ררק לאחר חצות של יום מתן הצו.
פרשנות זו של המצב הקיים, על פי האמור בסעיפים 3 ו-10(א) לחוק הפרשנות, מובילה למעשה למסקנה שתוקפו של צו החיפוש הוא 30 וחצי יום לערך, מרגע הוצאת צו החיפוש ביום מסוים, באופן שגם בשעות שבין שעת הוצאת צו החיפוש ועד לחצות הלילה של אותו יום הצו בתוקף והוא ניתן לביצוע כדין.
רוצה לומר, כפי שתקופת המעצר מתחילה מרגע מתן ההחלטה על מעצרו של אדם כך גם תוקפו של צו החיפוש מרגע הוצאתו, מבלי לפגוע בהוראות הקבועות בחוק הפרשנות לגבי חישוב מניין הימים, תחולתו של הצו ומשכו.
6. היועץ המשפטי לממשלה מנמק, בגוף ההנחיה, מדוע בחר לקבוע הוראה אחרת לעניין חישוב ימי המעצר ומדוע התוצאה לפיה עשוי נאשם לשבת במעצר תקופה העולה על ימי המעצר הנקובים בהחלטת בית המשפט על הארכת מעצרו, על פי הוראות חוק הפרשנות, אינה סבירה, ואלה עיקרי נימוקיו:
"ראשית, מדובר בשלילת חירותו של אדם, שהיא זכות חוקתית המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפיכך ועל פי המדיניות הפרשנית המקובלת, יש לפרש את הדין, כך שהפגיעה בחירות תהיה מצומצמת ככל שניתן בנסיבות העניין.
שנית, על פי פירוש זה עשוי אדם להימצא במעצר תקופה העולה במידת מה על שלושים ימים, בלי צורך בבקשה מאת היועץ המשפטי לממשלה, בניגוד לאמור בסעיף 17(ב) לחוק המעצרים.
שלישית, אם המעצר על פי החלטת השופט יתחיל רק מחצות הלילה שלאחר ההחלטה, יווצר בדרך כלל פער זמן בין סיום התקופה של המעצר שלפני הבאה בפני שופט, המוגבל בנסיבות רגילות לעשרים וארבע שעות, לבין תחילת המעצר שלאחר הבאה בפני שופט. רציפות המעצר תיפגע ואף זו תוצאה בלתי סבירה.
רביעית, סיום תקופת המעצר בחצות הלילה יש בו כדי לגרום קשיים מרובים, בעיקר לעציר עצמו.
ולבסוף, סביר להניח כי שופט שהחליט על מעצר לשבעה ימים, לדוגמא, התכוון לשבעה ימים מלאים (כלומר, יממות), מן השעה שבה החליט להתיר המשך החזקתו של העציר במעצר, ולא לשחררו".
עוד מוסיף היועץ המשפטי לממשלה ומציין כי "סעיף 10(א) לחוק הפרשנות מדבר על מקום שנקבעה בו תקופה קצובה במספר ימים "מיום פלוני" ואילו בהחלטת שופט על מעצר, יש לפרש ולומר כי ההחלטה מתכוונת להתיר את המשך המעצר "משעה פלונית", כלומר משעת ההחלטה של השופט למשך מספר ימים כפי שנקבע בהחלטה".
בבש"פ 3966/08, סגל ואח' נגד מ"י, דן כב' השופט א' רובינשטיין, בשאלת מועד סיום מעצרם של העוררים ונדרש גם להנחיה האמורה.
בהחלטתו בחר כב' השופט רובינשטיין להפנות לבג"צ 184/66 ביטון נ' שירות בתי הסוהר פ"ד כ(3) 283 שם נאמר (מפי השופטים ברנזון, כהן ועציוני) כי:
"כשהמדובר הוא בעניינים פליליים ובחופש אדם, דין הוא כי מקצתו של יום כיומא דמיא, כך נוהגים בתי המשפט באנגליה ובישראל מימים ימימה… מקום שאותו היום גופא הוא בעת ובעונה אחת גם יום של מאסר וגם יום של שחרור, רואים אותו, מבחינת זכויותיו של אסיר, כיום מאסר".
וחיווה דעתו כי "הפרשנות שאליה כדאי לחתור לעתיד לבוא היא "פרשנות היממות", במיוחד נוכח המצב הלא בריא של קביעת סיומו של מעצר בחצות הלילה, על כל אי הנוחות המשתמעת".
עם זאת, בנסיבות העניין שם, בחר להשאיר נושא זה בצריך עיון עד שיובא לעת מצוא בפני הרכב.
7. לא מצאתי ולא הונחה לפניי על ידי מי מהצדדים הנחיה דומה לזו, בה החריג היועץ המשפטי לממשלה, את תקופת צו החיפוש הקצובה בימים, מהוראת סעיפים 3 ו10(א) לחוק הפרשנות.
מכלל לאו אתה שומע הן, קרי: בהעדר הנחיה דומה להוצאת תחולת מניינם של התקופות הנקובות בימים בצווי החיפוש מהוראות סעיפים 3 ו-10(א) לחוק הפרשנות משתמעת המסקנה שהוראות אלה חלות על דרך פרשנותם של התקופות המנויות בצווי החיפוש.
הרציונל שעמד מאחורי החלטת היועץ המשפטי לממשלה בהנחיה זו לעניין אופן חישובם ומניינם של ימי המעצר נעוץ בעיקרו בפגיעה בחירותו של אדם – באופן המצדיק לפרש את הדין כך שהפגיעה בחירותו תהיה מצומצמת ככל שניתן – רציונל שאינו עומד כשבצווי חיפוש עסקינן.
רציונל זה בא לידי ביטוי כבר בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") בו קצב המחוקק את ימי המעצר המכסימליים, והגביל את הארכתם מעת לעת בפיקוח בית המשפט והיועץ המשפטי לממשלה, על פי הצורך.
הוראה דומה, להוראות הנקובות בחוק המעצרים, המגביל את תוקפו של צו החיפוש לתקופה מסוימת לא מצויה בפרק שלישי – חיפוש, בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969.
המחוקק למעשה לא סבר שיש להגביל את תוקפו של צו החיפוש, בהעדר אותו רציונל של פגיעה בזכות חוקתית המוגנת בחוק יסוד והגבלת תוקפו של צו החיפוש הינה, אפוא, הוראה שיפוטית, שאינה נובעת מהוראה שבדין.
יתרה מכך, הדרך בה הורה היועץ המשפטי לממשלה לפרש את החלטות בית המשפט להאריך את תקופת המעצר בימים קצובים, לפיה "ההחלטה מתכוונת להתיר את המשך המעצר "משעה פלונית", כלומר משעת ההחלטה של השופט" מוציאה מניה וביה את ההחלטות על המשך מעצרו של חשוד/נאשם בימים קצובים מתחולת סעיף 3 לחוק הפרשנות הדן בפירוש המילה "יום", במשמע: יום המעצר ולא בפירוש המונח "משעה פלונית".
בעניינו לא ניתן לפרש כך את האמור בצו החיפוש שכן נאמר בו באופן מפורש ש"תוקפו של צו זה הוא למשך 30 ימים מיום הוצאתו" – מ"יום" ולא מ"שעה".
8. לסיכום, בענייננו חל סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, ושלא כבסוגיית המעצר, לא חלה הוראה אחרת לעניין הנדון ולא ניתן לקבוע כי יש בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראת סעיף 10(א) לחוק הפרשנות.
לפיכך הריני דוחה את טענתו של ב"כ הנאשם וקובעת שהחיפוש היה בתוקף בתאריך שבו בוצע. היום שבו ניתן הצו איננו בא במניין הימים ולפיכך טרם חלף מניין 30 הימים, שנקבע בצו, במועד ביצוע החיפוש.
9. בדיון הקבוע לתאריך 4.11.14 ימסור הנאשם את תגובתו לכתב האישום.
10. המזכירות תעביר עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז תשרי תשע"ה, 21 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום ברמלה
ת"פ 45092-04-14 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' נקש ואח'
בפני
כבוד השופט הישאם אבו שחאדה
בעניין:
המאשימה מדינת ישראל
באמצעות משטרת ישראל תביעות רמלה
ע"י עוה"ד איריס מוריץ
נגד
הנאשם
פלוני
ע"י עוה"ד נועם בן שלום ממשרד עו"ד שי רודה
חקיקה שאוזכרה:
חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע' 29(א), 34כד, 383, 383(א), 383(א)(1), 383(א)(2), 384, 393, 393(2)
חוק הירושה, תשכ"ה-1965: סע' 1
הכרעת דין לגבי נאשם 1
כתב האישום
1. כתב האישום כולל שני נאשמים: נאשם 1, מישל נקש (להלן: הנאשם) והנאשם 2, יהודה פרץ (להלן: יהודה). כתב האישום כולל חמישה אישומים. אישומים 1 ו-2 הם משותפים לנאשם וליהודה ובעוד שאישומים 3, 4 ו- 5 מיוחסים רק לנאשם.
2. כתב האישום כולל דברי רקע לאישומים 1 ו-2. על פי דברי הרקע, "—-" הינה חברה פרטית אשר עובדת עם משטרת ישראל החל משנת 2000 (להלן: החברה). על פי נהלי העבודה בין החברה לבין משטרת ישראל, החברה מקבלת קריאה ממוקד המשטרה לגבי אירוע שבו ישנו אדם שנפטר ואמבולנס של החברה מגיע למקום האירוע, כאשר בכל המקרים נמצא במקום האירוע שוטר אשר נותן הנחיות לנהג האמבולנס של החברה שמגיע למקום. לרוב, עובד החברה צריך לפנות את הגופה למכון לרפואה משפטית (להלן: המכון), ולעיתים לבתי קברות או לבתי חולים לצורך אחסון. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, עבדו הנאשם ומישל בחברה, כאשר מישל עבד כעוזר נהג מזה שנה וחצי והנאשם עבד כנהג מזה כשלושה חודשים.
3. באישום הראשון, מיוחסת לנאשם עבירה של גניבה בידי מורשה בצוותא חדא לפי סעיפים 393(2) ו-29(א) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין). על פי עובדות האישום הראשון, ביום 2.3.14, בשעות הערב, בשעה 22:25 או בסמוך לכך, בביתו שבתחומי העיר ראשון לציון, נפטר יוסף מושוביץ ז"ל (להלן: המנוח או המנוח באישום הראשון, לפי העניין) ואמבולנס של החברה נקרא למקום. בעקבות הקריאה הגיע למקום מיכאל חיימוב (להלן: מיכאל) אשר עובד בחברה מזה 10 שנים ולאחר כחצי שעה לערך הגיעו למקום הנאשם ויהודה. בנסיבות אלו, נכנסו הנאשם, יהודה ומיכאל לבית. מיכאל שוחח עם משפחת המנוח ואילו הנאשם ויהודה נכנסו לחדר בו שהה המנוח כדי לעטוף את הגופה. באותן נסיבות, הסיר הנאשם טבעת נישואין העשויה זהב אשר היתה על אצבעו של המנוח (להלן: הטבעת). משסיימו הנאשם ויהודה לעטוף את הגופה, איפשר מיכאל לבני המשפחה להיכנס לחדר ולהיפרד מהמנוח. בתו של המנוח ליטפה את ידו והבחינה כי הטבעת חסרה. בשל היעלמות הטבעת ולאחר ויכוחים בין בני המשפחה מצד אחד לבין הנאשם, יהודה ומיכאל, מצד שני, עזבו האחרונים את המקום מבלי שפינו את הגופה. לאחר האירוע, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, מכר הנאשם את הטבעת ושילם עבורה ליהודה סך של 40 ₪.
4. באישום השני, מיוחסת לנאשם עבירה של גניבה בידי מורשה בצוותא חדא לפי סעיפים 393(2) ו-29(א) לחוק העונשין. על פי עובדות האישום השני, ביום 8.2.14, בשעות הבוקר בתחומי העיר ירושלים נהרג ניר גדון ז"ל (להלן: המנוח או המנוח באישום השני, לפי העניין) בתאונת אופנוע. בשעה 10:50 או בסמוך לכך, הגיע למקום קרות התאונה אמבולנס [-], בו עבדו אותה עת הנאשם ויהודה. גופתו של המנוח באישום השני הופקדה בידם ואותה פינו לאמבולנס ונסעו לכיוון המכון. בעוד יהודה נוהג באמבולנס חיטט הנאשם בגופת המנוח במטרה לחפש רכוש ונטל מארנקו של המנוח סך של 150 ₪ וכן מכשיר פלאפון מסוג אייפון 5 אשר היה בכיס מעילו של המנוח (להלן: האייפון). את הכסף שנטל הנאשם חילק באופן שווה בינו לבין יהודה ומסר ליהודה סך של 75 ₪ וכן מסר לו סך של 1,000 ₪ עבור האייפון.
5. באישום השלישי, מיוחסת לנאשם עבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין. על פי עובדות האישום השלישי ביום 30.11.13, בשעות הערב, בשעה שאינה ידועה במדויק למאשימה, בביתו שבתחומי העיר ראש העין, נמצא מת להב שמואל ז"ל (להלן: המנוח, או המנוח באישום 3, לפי העניין). בנסיבות אלו, לאחר שנקרא למקום אמבולנס [-], הגיע
למקום הנאשם יחד עם עובד נוסף מטעם החברה. בזמן פינוי הגופה מהדירה לצורך
העברתה למכון, נטל ונשא הנאשם מתוך הבית מכשיר פלאפון מסוג גלאקסי 3 השייך למנוח, ובהמשך עשה בו שימוש.
6. באישום הרביעי, מיוחסת לנאשם עבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין. על פי עובדות האישום הרביעי, ביום 9.5.13 בשעה 04:00 או בסמוך לכך, נקרא אמבולנס [-] לזירת רצח בדירה בתחומי העיר תל אביב (להלן: הזירה) בה טיפל אותה עת השוטר שי חיימוב ששימש כקצין זיהוי מרחב יפתח (להלן: הקצין). בעקבות הקריאה, הגיע לזירה הנאשם יחד עם עובר אחר שזהותו ידועה למאשימה ופינה את גופת הנרצחת למכון. בנסיבות אלו, נטל ונשא הנאשם מהזירה פנס משטרתי אשר היה שייך לקצין.
7. באישום החמישי, מיוחסת לנאשם עבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין. על פי עובדות האישום החמישי ביום 13.3.14, בשעה 08:30 או בסמוך לכך, בתחומי העיר לוד, בעקבות אירוע שריפה בו נפטרה אילנה מלול ז"ל (להלן: המנוחה, או המנוחה באישום החמישי, לפי העניין), נקרא למקום אמבולנס [-]. באותן נסיבות, פונתה המנוחה ע"י כוחות כיבוי אש מדירתה לדירה הסמוכה באותו רחוב. בעקבות הקריאה הגיע הנאשם לדירה שאליה פונתה המנוחה יחד עם עובד נוסף של החברה. בזמן פינוי הגופה מהדירה לצורך העברתה למכון, נטל ונשא הנאשם מהדירה אייפון 4 השייך לבעלת הדירה.
טענות הנאשם
8. הנאשם הודה בעובדות המפורטות בכל חמשת האישומים. הנאשם גם הסכים להרשעתו בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין בנוגע לאישום השלישי, הרביעי והחמישי. לגבי האישום הראשון והאישום השני, הנאשם טען שבשני המקרים מתקיימת עבירת גניבה רגילה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ולא עבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין. לגבי אישומים 1 ו-2 הנאשם טוען כדלקמן:
א. בשני האישומים מדובר בגניבה מגופה. הגופה לא יכולה להיחשב כ-"נכס" מאחר ואינה "חי או דומם היכול לשמש נושא לבעלות" לפי הגדרת הביטוי "נכס" בסעיף 34כד לחוק העונשין.
ב. מאחר והגופה איננה נכס, הרי שגם רכוש שמחובר לגופה איננו "נכס".
ג. רכוש שנמצא על גבי הגופה הוא לא חלק ממנה ולכן רכוש זה איננו בגדר רכוש ש-"הופקד" לצורך העבירה של גניבה בידי מורשה.
ד. משפחת המנוחים הפקידו בידי הנאשם ויהודה רק את ה-"גופה" ולא את הרכוש שהיה עליה. בנסיבות אלה, לנאשם לא היתה חובת נאמנות כלפי משפחת המנוחים.
מאפייני העבירה של גניבה בידי מורשה
9. ההוראות הרלוונטיות לענייננו הן הוראות סעיף 393(2) לחוק העונשין שמגדיר את העבירה של גניבה בידי מורשה וכן סעיף 383(א) שמגדיר מה היא גניבה. להלן לשון ההוראות האמורות:
"393. העושה אחת מאלה דינו, מאסר שבע שנים:
(2) גונב נכס שהופקד אצלו, לבדו או עם אדם אחר, על מנת שישמרנו שמירה מעולה, או ישתמש בו או בתמורתו, כולם או מקצתם, למטרה פלונית, או ימסור כולם או מקצתם לאדם פלוני.
383. (א) אדם גונב דבר אם הוא –
(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, שהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע;
(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפיקדון, או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו, או של אחר שאינו בעל הדבר".
10. על מבנה העבירה של גניבה בידי מורשה עמדה כבוד השופטת פרוקצ'יה ב-דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.5.11) (להלן: פרי). יצוין שפסק הדין ניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים, ואשר כולם הסכימו פה אחד עם פסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה. להלן תמצית פסק הדין לעניין מבנה העבירה של גניבה בידי מורשה:
א. לצורך הוכחת יסודות העבירה של גניבה בידי מורשה נדרש לשלב בין היסודות הכלליים של הגדרת עבירת הגניבה שבסעיף 383 לחוק העונשין לבין יסודות עבירת הגניבה המיוחדת של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 לחוק (פרי, פסקה 45).
ב. עבירת הגניבה כוללת שתי חלופות: האחת בסעיף 383(א)(1) לחוק העונשין, היא עבירת הגניבה הרגילה, הקלאסית, המדברת בנטילה ונשיאה של דבר הניתן להיגנב ללא הסכמת הבעלים. החלופה השניה שבסעיף 383(א)(2), עניינה ב-גניבה בשליחת יד, העוסקת במצב שבו אדם מחזיק כדין בדבר הניתן להיגנב – בפיקדון או בבעלות חלקית – ושולח בו יד במרמה, לצורך שימושו שלו, או של אחר שאינו בעלים של הדבר (פרי, פסקה 46).
ג. לצורך הרשעה בעבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393(2) נדרש לבסס את יסודות הגניבה ב-שליחת יד על פי הגדרה כללית שבסעיף 383(א)(2) לחוק העונשין וכן לקיים את יסודות העבירה המיוחדת של גניבה בידי מורשה (פרי, פסקה 46).
ד. בעבירה של גניבה בידי מורשה קיימת חומרה מיוחדת הנובעת מקיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין מפקיד הנכס לנפקד, יהא אשר יהא שווי הגניבה (פרי, פסקה 49).
ה. העבירה של גניבה ב-שליחת יד, על פי סעיף 383(א)(2) לחוק העונשין, נעברת בהתקיים היסודות הבאים: (1) הנאשם מחזיק כדין בדבר מה; (2) אותו דבר מה הוא דבר הניתן להיגנב ; (3) הדבר מוחזק בפיקדון או בבעלות חלקית; (4) הנאשם שולח יד בדבר; (5) שליחת היד נעשית במרמה; (6) שליחת היד היא לשימושו של הנאשם או של אחר שאינו בעל הדבר (פרי, פסקה 52).
ו. במוקד העבירה של גניבה בשליחת יד ניצב מעשה שליחת היד בפיקדון. פיקדון הוא נכס שנמסר לאדם, בליווי תנאים או הוראות לנהוג בו בדרך זו או אחרת, וזאת על פי הסכם או מכח יחסים משפטיים מיוחדים. שליחת יד באותו פיקדון משמעה פריקת עולו של בעל הפיקדון והתנהגות הנפקד ביחס לפיקדון בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות ההפקדה (פרי, פסקה 54).
ז. היסוד של החזקה בפיקדון המופיע הן בהגדרת הגניבה בשליחת יד והן בעבירת הגניבה בידי מורשה, טומן בחובו יסוד של "אינטרס רכושי" של מפקיד הנכס של אדם אחר זולת הנפקד או המורשה. המושג "אינטרס רכושי" של אדם בנכס פלוני הוא בעל משמעות רחבה. עניין רכושי, כאמור, כולל כל גורם שיש לו השפעה על מכלול עושרו הכלכלי ומצבת נכסיו של אדם (פרי, פסקה 76).
ח. בעבירה של גניבה בשליחת יד, יסוד שליחת היד בא תחת היסוד המסורתי של נשיאה ונטילה שבעבירת הגניבה הקלאסית. בעוד שבעבירת הגניבה הקלאסית שולל הגנב את רכוש הזולת במעשה של נשיאה ונטילה, הרי בעבירה של גניבה בשליחת יד, כבר בנקודת הפתיחה העובדתית, נתון רכוש הזולת בחזקתו של הגנב, לאחר שהגיע לידיו בהסכמת בעל הפיקדון. מעשה שליחת היד מבטא את השתלטותו החד צדדית של הנפקד על הרכוש, תוך הפרת תנאי ההפקדה שבכפיפות להם הועברה אליו החזקה ברכוש (פרי, פסקה 54).
ט. בעבירה של גניבה בידי מורשה נפגעים יחסי אמון מיוחדים, שנוצרו בין הגנב לקורבן הגניבה. עבירת הגניבה בידי מורשה פוגעת בה בעת בשני ערכים חברתיים רבי חשיבות: ערך ההגנה על הרכוש, וערך ההגנה על יחסי האמון בין המרשה למורשה (פרי, פסקה 55).
האם מתקיימת העבירה של גניבה בידי מורשה באישומים 1 ו-2
11. הטענות של הנאשם שלא מתקיימת העבירה של גניבה בידי מורשה באישומים 1 ו-2, הן זהות לגבי שני האישומים, כך שניתן לדון בטענות אלה במאוחד. באישום הראשון מדובר בגניבה של טבעת נישואים מידו של המנוח, היינו רכוש שנגנב מגופת המנוח. באישום השני, מדובר בגניבה של ארנקו של המנוח אשר היה בבגדיו וכלל סך של 150 ₪ וכן מכשיר פלאפון מסוג אייפון 5 אשר היה בכיס מעילו של המנוח. במילים אחרות, מדובר בנסיבות זהות בשני האישומים. מפאת חשיבות הדברים, נביא את דברי הרקע של כתב האישום בשנית כלשונם, ואשר הנאשם (שמוגדר ב-"דברי הרקע" כ-נאשם 1) מודה בהם:
"1. [-] הינה חברת פרטית, אשר עובדת עם משטרת ישראל החל משנת 2000 (להלן: החברה).
2. על פי נהלי עבודה בין החברה למשטרת ישראל, החברה מקבלת קריאה ממוקד המשטרה ואמבולנס מגיע לאירוע, כאשר בכל המקרים נמצא במקום האירוע שוטר אשר נותן הנחיות לנהג האמבולנס של החברה שמגיע למקום. לרוב, עובד החברה צריך לפנות את הגופה למכון לרפואה משפטית (להלן: המכון), ולעיתים, לבתי קברות או לבתי חולים לצורך אחסון.
3. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עבדו הנאשמים בחברה, כאשר הנאשם 1 עבד כעוזר נהג מזה שנה וחצי ונאשם 2 (יהודה- ה.א.ש) עבד כנהג מזה שלושה חודשים.
4. במהלך התקופה בה עבד הנאשם 1 בחברה, נהג כדרך קבע לגנוב רכוש מגופות אותן פינה מבתיהן, הכל כפי שיפורט בכתב האישום.
5. הרקע לכתב האישום מהווה בלתי נפרד ממנו".
12. במקרה שבפני, יש לבחון האם מתקיימים הרכיבים של שתי עבירות שהולכות יד ביד לצורך הוכחת קיומה של עבירה של גניבה בידי מורשה: ראשית, עבירת הגניבה בדרך של שליחת יד על פי ההגדרה הכללית שמופיעה בסעיף 383(א)(2) לחוק העונשין; שנית, הרכיבים המיוחדים של העבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין. אעמוד להלן על כל אחת מהעבירות הללו בנפרד.
13. לעניין העבירה של גניבה בדרך של שליחת יד לפי סעיף 383(א)(2) לחוק העונשין, להלן רכיבי העבירה תוך יישום למקרה שבפני:
א. הנאשם מחזיק כדין בדבר מה- בעת שהנאשם קיבל לידיו את גופות המנוחים באישומים הראשון והשני, מכח תפקידו המיוחד כעוזר לנהג האמבולנס של החברה שקיבלה הרשאה ממשטרת ישראל לפינוי גופות, הרי שהוא מחזיק כדין בגופה בעת העברתה ממקום למקום. טענתו של הנאשם שיש לערוך הבחנה בפעולת "ההחזקה" בין הגופה לבין הרכוש שנמצא על הגופה, דינה להידחות. מדובר בהבחנה מלאכותית וחסרת כל רציונאל. פעולת הפינוי של גופות מזירות אירוע, בין אם מדובר בתאונת דרכים ובין אם מדובר בפטירה בבית ובין אם מדובר בזירה פלילית, איננה נעשית בחלל ריק, אלא יש להשקיף על הנסיבות הכלליות של אירוע הפטירה. אדם יכול למצוא את מותו, יהיו נסיבות הפטירה אשר יהיו, כאשר הוא נושא עליו רכוש שהוא רגיל לשאת עימו (כגון ארנק, טלפון נייד, שעון יד, תכשיט, מסמכים אישיים וכיוצא באלה) או כל חפץ או רכוש אחר שהגיעו לידיו עובר לפטירתו. אדם איננו מתכנן את פטירתו כך שיהיה ללא כל רכוש בעת שגופתו תיאסף ותועבר לקבורה או למכון לרפואה משפטית, על מנת למנוע גניבה של אותו רכוש ע"י נהג אמבולנס שיגיע. לפיכך, בעת שהנאשם מקבל לידיו גופה לצורך פינויה למכון או לבית חולים או לבית קברות, הוא הופך ל-"מחזיק כדין" גם של הגופה וגם של כל הרכוש שמצוי עליה, לרבות פרטי לבוש וכל תכולתם.
ב. אותו דבר מה הוא דבר הניתן להיגנב – משקבעתי שיש לראות את הגופה ואת הרכוש שנמצא עליה כיחידה אחת, ברי שהרכוש שנגנב מהמנוחים הוא רכוש שניתן להיגנב: טבעת באישום הראשון, ארנק עם כסף וטלפון נייד באישום השני.
ג. הדבר מוחזק בפיקדון או בבעלות חלקית – הרכוש שנגנב בשני האישומים מהמנוחים (טבעת באישום הראשון וארנק עם כסף וטלפון נייד באישום השני) "הוחזק בפיקדון" על ידי הנאשם וזאת במהלך פרק הזמן שהנאשם היה אחראי על העברת הגופה ממקום למקום על פי ההרשאה שיש לו מחברת האמבולנסים, כאשר האחרונה פועלת על פי הרשאה ממשטרת ישראל. רכיב ה-"פיקדון" בעבירה של "גניבה בשליחת יד" הוא שזור ושלוב בתוך רכיב "הפרת יחסי האמון" שבעבירה של גניבה בידי מורשה שאדון בו בהרחבה בהמשך.
ד. הנאשם שולח יד בדבר – הנאשם לא חלק על כך ששלח את ידו ברכוש שבשני האישומים.
ה. שליחת היד נעשית במרמה – נתון זה מתקיים בבירור בשני האישומים וזאת כאשר הנאשם פועל בהסתר בתיאום עם יהודה לנטילת הרכוש מגופותיהם של שני המנוחים וזאת ללא ידיעת הגורם המשטרתי שמסר לידיו את הגופה או הגורם המוסמך שאמור לקבל ממנו את הגופה.
ו. שליחת היד היא לשימושו של הנאשם או של אחר שאינו בעל הדבר – גם רכיב זה מתקיים וזאת מהטעם הפשוט שהנאשם ויהודה לאחר נטילת הרכוש בשני האישומים, חילקו אותו ביניהם.
14. הרכיבים המיוחדים של העבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין, הם שניים:
א. רכיב הגניבה בשליחת יד שבו דנתי בהרחבה לעיל;
ב. רכיב הפגיעה ביחסי האמון המיוחדים שנוצרו בין הגנב לבין קורבן הגניבה. הרכיב של הפרת יחסי האמון מקורו בביטוי "הופקד" שמופיע בעבירה של גניבה בידי מורשה והינו על אותו משקל של הביטוי "פיקדון" שמופיע בעבירה של גניבה בשליחת יד. לרכיב של הפרת יחסי האמון בשל שליחת היד ב-"פקדון", ישנם שלושה היבטים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו:
ב.1 ראשית, היבט של הפרת האמון כלפי הנפטר: לנפטר קיימת זכות בעודו בחיים לפיה יזכה להגנה על כבודו בעת שילך לעולמו, קרי הזכות ל-"כבוד המת" (בג"צ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp. [פורסם בנבו] (29.10.08) פסקאות 135 – 139 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה). ההגנה על כבוד המת כוללת הגנה על רצונו מה יעשה ברכושו, בבחינת קיום רצון המת ושליטתו על אופן חלוקת נכסיו לאחר מותו (שם, פסקאות 141 – 142 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקציה). לכל אחד מהמנוחים, בתקופת חייו, עמדה הזכות שיכובד עם מותו, לרבות העדר הפגיעה ברכושו על ידי גזילתו מיד לאחר מותו. התפקיד שמילא הנאשם בחברת האמבולנסים מקפל בתוכו התחייבות אינהרנטית שלא לפגוע בכבוד המת על ידי גזילת רכושו.
ב.2 שנית, היבט של הפרת האמון כלפי היורשים: כידוע, במותו של אדם, עובר עזבונו ליורשיו (סעיף 1 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 ואשר קובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו"). מכח תפקידו של הנאשם כעוזר נהג אמבולנס של חברה שזכתה במכרז ממשטרת ישראל לפינוי גופות, הוא החזיק ברכוש שהיה על הגופות כ-"פיקדון" לטובת היורשים של המנוחים ואשר באים בנעליהם מיד לאחר פטירתם לגבי הבעלות על אותו רכוש. ליורשים של המנוחים יש "אינטרס רכושי" ברכוש שנגנב. מכח תפקידו כעוזר לנהג אמבולנס, הנאשם חב בחובת נאמנות כלפי היורשים שידאג שהרכוש שהיה על המנוחים יועבר בשלמותו לידיהם או לידי כל גורם מוסמך אחר שיבוא אחריו (כגון משטרה, בית חולים או מכון לרפואה משפטית). התפקיד שמילא הנאשם בחברת האמבולנסים מקפל בתוכו התחייבות אינהרנטית שלא יעשה שימוש לרעה בתפקיד ע"י פגיעה בעיזבונו של המנוח שאותו הוא מפנה על ידי גזילת רכושו.
ב.3 שלישית, היבט של הפרת אמון כלפי הציבור: התפקיד שמילא הנאשם מבוסס כולו על "אמון". משטרת ישראל, כרשות שלטונית מובהקת שסמכויותיה הוגדרו על פי חוק, היא "נאמן" של הציבור בכללותו לעניין פינוי גופות. "אמון" זה הופקד בידי חברת האמבולנסים שבה הועסק הנאשם מכוח חוזה בין משטרת ישראל לבין חברת האמבולנסים. יוצא מכך, שלחברה יש תפקיד "דו-מהותי", היינו חלות עליה נורמות של המשפט הפרטי והמשפט הציבורי. החברה הפקידה "אמון" זה בידי הנאשם עת שהעסיקה אותו בתפקיד עוזר לנהג אמבולנס. בעת שהנאשם שלח את ידו ברכוש המנוחים שאותם פינה הוא הפר שלושה "מעגלי אמון": כלפי החברה שהעסיקה אותו, כלפי המשטרה ששכרה את שירותיה של החברה, וחשוב מכל, כלפי הציבור בכללותו ששם את אמונו בגופים ממלכתיים, כגון המשטרה, שפינוי הגופות ייעשה כיאות תוך שמירה על כבוד המת. יתר על כן, יוזכר, שמשטרת ישראל היא גם רשות חוקרת שאחראית מכח החוק על עריכת פעולות חקירה, לרבות בעניין נסיבות מותו של אדם. הרכוש שמצוי על גופה הוא חלק בלתי נפרד מנסיבות אירוע המוות ועליו להישאר במקומו למען טובת החקירה.
15. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי עובדות האישום ועובדות הראשון והשני, שבהן הודה הנאשם, מקימות את העבירה של גניבה בידי מורשה.
סוף דבר
16. הנאשם לא חלק על כך שיש להרשיעו בעבירות המפורטות באישומים 3, 4 ו-5. לפיכך, הנני מרשיע את הנאשם בביצוען של כל העבירות שלהלן:
א. באישום הראשון בעבירה של גניבה בידי מורשה בצוותא חדא לפי סעיפים 393(2) ו-29(א) לחוק העונשין.
ב. באישום השני, בעבירה של גניבה בידי מורשה בצוותא חדא לפי סעיפים 393(2) ו-29 (א) לחוק העונשין.
ג. באישום השלישי, בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.
ד. באישום הרביעי, בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.
ה. באישום החמישי, בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.
ניתנה היום כ"ז תמוז, 14 יולי 2015, במעמד הצדדים.
בבית המשפט העליון
בש"פ 1908/14
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקש:
סלומון ארבוב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעמ"י 23500-03-14 מיום 12.3.2014 שניתנה על ידי כבוד השופט א' אינפלד
בשם המבקש: עו"ד שי רודה
החלטה
1. בקשת רשות הערר נדחית מבלי צורך בתשובה.
2. הבקשה אינה מגלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית ומשכך אין הצדקה לתת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (א' אינפלד) בעמ"י 24500-03-14 מיום 12.3.2014 [ראו למשל: בש"פ 8557/13 ד' ד' נ' מ"י (29.12.2013)].
3. אף נסיבותיו הקונקרטיות של המבקש אינן מגלות עילה למתן רשות לערור. מדובר בחשד לעבירות מרמה וזיוף שעיקרן כדלקמן: המבקש יצר קשר עם המתלונן, תושב הודו, והציע לו סחורה. המבקש קיבל מהמתלונן סכומי כסף גדולים, אך לא העביר כל תמורה. במסגרת החשדות נטען כי לצורך ביצוע העבירה עשה המבקש שימוש במסמך מזוייף. בית המשפט המחוזי, כמו בית משפט השלום, קבעו לאחר עיון בתיק החקירה, כי יש יסוד סביר לחשד נגד המבקש. כן נקבע כי ישנה עילת מעצר – מחמת חשש לשיבוש החקירה בשים לב לחשדות כנגד המבקש. בית המשפט המחוזי אף קבע כי נראה שנשקפת מהמבקש מסוכנות, גם לאור קיומה של תלונה נוספת נגדו, זאת לאחר שבית המשפט המחוזי עיין בתיק המב"ד.
בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש שהחשש לשיבוש מתחזק נוכח החשד כי קיימים מעורבים נוספים בפרשה וגם נוכח תשובותיו של המבקש בחקירתו. בית המשפט המחוזי, שלא כמו בית משפט השלום, קבע כי לא ניתן בנסיבות העניין להסתפק בחלופת מעצר. יחד עם זאת, הורה בית המשפט על הארכה קצובה של המעצר עד ליום 14.3.2014 בשעה 11:30.
4. הנה כי כן, החלטתו של בית המשפט המחוזי מעוגנת בנסיבות העניין הקונקרטי והיא מנומקת כדבעי. זאת ועוד, הבקשה הוגשה היום והונחה על שולחני הבוקר בשעה 8:45. לכן, ממילא לא ניתן להיערך לקיום דיון יעיל בבקשה באופן שיהיה בו כדי להשפיע הלכה למעשה על עניינו של המבקש שצפוי כאמור להשתחרר ממעצרו מחר בשעה 11:30.
ניתנה היום, י"א באדר ב' תשע"ד (13.3.2014).
ש ו פ ט
י' דנציגר
בבית המשפט העליון
בש"פ 646/13
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
העורר:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה א' יעקב ) במ"ת 25440-11-12 מיום 16.1.2013
תאריך הישיבה:
י"ט בשבט התשע"ג
(30.1.2013)
בשם העורר:
עו"ד שי רודה, עו"ד אתי שטיינמץ
בשם המשיבה:
עו"ד דפנה שמול
חקיקה שאוזכרה:
חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971: סע' 10א
חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע' 329(א)(1)
מיני-רציו:
* בימ"ש העליון דחה ערר על החלטה לעצור את העורר, קטין נגדו הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בפוסקו כי בנסיבות העניין לא נמצאה חלופה אשר בעת הזו יש בה כדי להפיג את מסוכנותו.
* דיון פלילי – מעצר – קטין
* דיון פלילי – מעצר – נוער
* דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
* דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
נגד העורר, קטין בן 17, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. עסקינן בערר על החלטת בימ"ש המחוזי שהורה על מעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
בית המשפט העליון (השופט ע' פוגלמן) דחה את הערר ופסק כי:
בימ"ש ציין כי בשיטתנו המשפטית אין דינו של נאשם שביצע את העבירה בהיותו בגיר, כדין נאשם שהיה קטין בעת ביצוע העבירה. מושכלות יסוד הן כי מעצרו של קטין הוא בבחינת אמצעי אחרון. לפי סעיף 10א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, אין לעצור קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה; המעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור;ובקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו. נוכח כל אלה, כאשר ענייננו בקטינים ניתן דגש מוגבר לשיקול השיקומי.
בימ"ש הוסיף כי, אכן, קשה להלום מצב שבו מוסכם כי המקום הראוי לעורר קטין הוא מעון נעול שיהווה עבורו מסגרת חינוכית ושיקומית מתאימה, אך האפשרות להגיע למסגרת זו נמנעת ממנו בשל מחסור במקומות פנויים במעון. עם זאת, במצב הדברים הקיים, אף כאשר מדובר בקטינים, אין בימ"ש פטור מהחובה להבטיח את שלום הציבור, שהרי יכול שהמסוכנות לציבור לא תהיה פחותה מזו שנלמדת מבגיר.
בענייננו, בימ"ש קבע כי בחלופת המעצר המוצעת אין לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. האפשרות לאתר חלופה מתאימה נבחנה על-ידי שירות המבחן לנוער מספר פעמים. מעורבותו החוזרת ונשנית של העורר בעבירות חמורות מלמדת על מסוכנותו, וזאת ביתר שאת שעה שהעבירות מבוצעות שעה שהוא נתון בצו טיפולי ובמסגרות טיפוליות, תוך הפרות של תנאי מעצר בית. בנסיבות אלה, פסק בימ"ש כי לא נמצאה חלופה אשר בעת הזו יש בה כדי להפיג את מסוכנותו, ולפיכך אין עילה לקבלת הערר.
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה א' יעקב) אשר הורה על מעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
1. נגד העורר, קטין בן 17, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי כתב האישום, במועד הרלוונטי היו העורר ונאשם אחר אסירים בכלא אופק. בחודש נובמבר 2012, בזמן ששימשו השניים "אסירי חוליה" שתפקידם, בין היתר, להגיש לאסירים האחרים מזון ושתייה לתאיהם, פרץ ויכוח בינם לבין המתלונן, קטין אף הוא, שהיה כלוא במקום. העורר, שאחז אותה עת בבקבוק מים רותחים, שפך את המים על המתלונן מבעד לסורגי התא, במטרה לגרום לו לחבלה חמורה. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן כוויות מדרגה ראשונה ושנייה בצווארו.
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 4.12.2012 התקבל תסקיר שירות המבחן לנוער בעניינו של העורר, שבו לא ניתנה המלצה לשחרורו. ואולם, תסקיר זה לא התייחס לעבירה נושא כתב האישום או להיתכנותה של חלופת המעצר שהוצעה על-ידי בא-כוחו של העורר. על כן הורה בית המשפט (כב' השופטת ה' עובדיה) על הגשת תסקיר נוסף. ביום 11.12.2012 התקבל תסקיר משלים בעניינו של העותר, שבו שוב לא בא שירות המבחן בהמלצה על שחרורו של העורר. לאחר דיון במעמד הצדדים, הורה בית המשפט (כב' השופטת נ' אהד) ביום 11.12.2012 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט כי בא-כוחו הקודם של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו; וכי מן העורר נשקפת מסוכנות גבוהה. לעניין זה הדגיש בית המשפט כי בעבר שהה העורר בהוסטל אשר שימש עבורו חלופת מעצר וביצע שם – לפי המיוחס – עבירות חמורות, וכן כי העורר לא נקלט במעון טיפולי משום שלא ביטא רצון להימצא בטיפול. בנסיבות אלה מצא בית המשפט כי לא ניתן לתת בעורר אמון, וכי לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.
3. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה (בש"פ 9146/12) [פורסם בנבו]. ביום 25.12.2012 הורתה השופטת ע' ארבל לשירות המבחן, בהסכמת הצדדים, לבחון את חלופת המעצר אשר הוצעה על-ידי העורר – מעצר בית אצל הוריו או אצל אחותו, בתוספת פיקוח אלקטרוני. תסקיר שירות המבחן שהוגש בעקבות החלטה זו בחן את חלופת המעצר בבית האחות, והעריך כי היא ראויה באופן חלקי בלבד, שכן היא אינה נותנת מענה מלא לצרכיו הטיפוליים של העורר לטווח הרחוק. ביום 6.1.2013 קבע בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט ר' אמיר) כי אף שאין לשלול לחלוטין את החלופה המוצעת בבית האחות, החלופה המועדפת היא חלופה חוץ-ביתית סגורה. על כן הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים אשר יתייחס לחלופה החוץ-ביתית האמורה, וכן לאפשרות של שהייה בבית האחות כחלופת ביניים, שתיבחן בשים לב לזמינות החלופה החוץ-ביתית.
4. ביום 16.1.2013 התקבל התסקיר המשלים משירות המבחן. בתסקיר צוין כי משום שהמעונות הנעולים נמצאים בתפוסה מלאה ורשימת ההמתנה אליהם ארוכה, הצפי הוא כי העורר לא יוכל להיקלט במסגרת זו במהלך חצי השנה הקרובה. אשר על כן, ונוכח הצפי לתקופת המתנה ארוכה, לא המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר למעצר בית בבית אחותו. על רקע המלצתו השלילית של שירות המבחן, הורה בית המשפט (כב' סגן הנשיא א' יעקב) על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו עמד בית המשפט על כך שעד כה הוגשו בעניינו של הקטין ארבעה תסקירי מבחן אשר בכולם המלצה שלילית ביחס לאפשרות שחרורו של העורר. כן ציין בית המשפט כי חרף העובדה שמדובר בקטין, לא ניתן לאיין את מסוכנותו – הנלמדת בין היתר מכך שהעבירה נושא כתב האישום בוצע בהיותו אסיר – על דרך שחרורו לחלופה.
5. מכאן הערר שלפניי. בא-כוחו של העורר סבור כי בית המשפט קמא לא שקל די את סיכויי שיקומו של העורר; את העובדה שניתן לשחררו לחלופה פוגענית פחות, המשיגה את תכלית המעצר; ואת הקושי הטמון במעצרו של העורר אך בשל היעדרה של חלופת מעצר מוסדית. לטענת בא-כוח העורר, מתסקירי שירות המבחן עולה כי קיים סיכוי להשיב את העורר לדרך המוטב, ועל כן אין לוותר על ניסיון להושיט לו עזרה. בא-כוחו של העורר אף מדגיש כי העורר הביע את הסכמתו לחלופת מעצר חוץ-ביתית, וכי נוכח העובדה שהחזקתו של העורר במעצר נובעת מהיעדר חלופת מעצר מוסדית מתאימה – קימת הצדקה ברורה לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה, עד אשר יימצא עבורו מקום במעון נעול. לטענת בא-כוחו של העורר, משום שמדובר בקטין – יש להטות את הכף אל עבר שחרור לחלופה, אף אם זו אינה מיטבית.
6. בדיון שהתקיים לפניי סמכה באת-כוח המדינה את ידיה על החלטת בית המשפט קמא. לדברי באת-כוח המדינה, במקרה זה יש לבכר את אינטרס ההגנה על ביטחון הציבור על-פני האינטרס השיקומי, נוכח זאת ששירות המבחן לא בא בהמלצה על שחרורו של העורר בארבעת התסקירים שהגיש. באת-כוח המדינה מציינת כי אף שהעורר לקח חלק במספר תהליכים טיפוליים ושיקומיים – תהליכים אלה כשלו, ונראה כי אף מאסר בפועל לא הצליח להרתיע את העורר מביצוע העבירה המיוחסת לו.
7. לאחר עיון בערר ובצרופותיו, ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הערר. כידוע, בשיטתנו המשפטית, אין דינו של נאשם שביצע את העבירה בהיותו בגיר, כדין נאשם שהיה קטין בעת ביצוע העבירה. מושכלות יסוד הן כי מעצרו של קטין הוא בבחינת אמצעי אחרון. כפי שמצווה סעיף 10א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, אין לעצור קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה; המעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור;ובקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו. נוכח כל אלה, כאשר ענייננו בקטינים – ניתן דגש מוגבר לשיקול השיקומי (בש"פ 6502/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 [פורסם בנבו] (13.9.2010)). אכן, קשה להלום מצב שבו מוסכם כי המקום הראוי לעורר קטין הוא מעון נעול שיהווה עבורו מסגרת חינוכית ושיקומית מתאימה, אך האפשרות להגיע למסגרת זו נמנעת ממנו בשל מחסור במקומות פנויים במעון (בש"פ 9222/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 [פורסם בנבו] (1.1.2013)). בעניין זה ציין בית משפט זה לא אחת כי על הגורמים המוסמכים לעשות כל שניתן לתיקונו של מצב זה, שאיננו מניח את הדעת כלל ועיקר (ראו, בין רבים: ע"פ 6381/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 [פורסם בנבו] (23.10.2011); בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ד(12) [פורסם בנבו] (10.9.2006)). מכל מקום, במצב הדברים הקיים, אף כאשר מדובר בקטינים, איננו פטורים מהחובה להבטיח את שלומו של הציבור, שהרי יכול שהמסוכנות לציבור לא תהיה פחותה מזו שנלמדת מבגיר (בש"פ 506/13 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 6 [פורסם בנבו] (29.1.2013)).
בענייננו, לא מצאתי כי בחלופת המעצר המוצעת יש כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. האפשרות לאתר חלופה מתאימה נבחנה על-ידי שירות המבחן לנוער מספר פעמים. כעולה מתסקיר המבחן שהוגש ביום 4.12.2012, חרף גילו הצעיר כבר היה מעורב העורר בשורה של אירועים פליליים, וביום 24.9.2012 אף הורשע בביצוע עבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם, דרישת נכס בכוח ובאיומים ועוד, שיוחסו לו בשישה כתבי אישום שהוגשו נגדו. בשל הרשעתו בעבירות אלו, הושתו על העורר שישה חודשי מאסר בפועל, בקיזוז ימי מעצרו. מעורבותו החוזרת ונשנית של העורר בעבירות חמורות מלמדת אפוא על מסוכנותו, וזאת ביתר שאת שעה שהעבירות מבוצעות שעה שהוא נתון בצו טיפולי ובמסגרות טיפוליות, תוך הפרות של תנאי מעצר בית. בנסיבות אלה, לא נמצאה חלופה אשר בעת הזו יש בה כדי להפיג את מסוכנותו, ולפיכך אין עילה לקבלת הערר. מובן כי ככל שיתפנה מקום במסגרת חוץ-ביתית, או שיהיה בידי העורר להציע חלופה אחרת שיהיה בה כדי לענות על תכליות המעצר שבו הוא נתון, רשאי הוא לפנות לבית המשפט המחוזי אשר ישוב ויבחן את עניינו.
הערר נדחה אפוא.
ע' פוגלמן
ניתנה היום, ‏כ' בשבט התשע"ג (‏31.1.2013).
ש ו פ ט
מדינת ישראל
בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952
בית הדין לעררים בירושלים ערר (ת"א) 2353/14
בפני כב' הדיינת שרה בן שאול ויס
העוררים: 1.
ע"י ב"כ עו"ד שי רודה
נ ג ד
המשיב: משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה
ע"י הלשכה המשפטית, עו"ד רעות מורד
חקיקה שאוזכרה:
חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952
החלטה
1. עניינו של ערר זה בהחלטת המשיב לסרב את כניסתם לארץ של שלושת העוררים, אזרחי רומניה לפי דרכוניהם, בשל "חשש להשתקעות; חוסר אמצעי מחיה; שקרים בגבול".
2. כעולה מדו"ח התשאול, העוררים הגיעו לישראל ביום 20.11.14, כשברשות כל אחד מהם מאה אירו בלבד. העוררים 1 ו-2 לא ידעו לומר מה באו לעשות בארץ, הם אינם מכירים דבר הנוגע לישראל, הם אינם עובדים בכפר בו הם מתגוררים, והם הוזמנו על ידי אדם אותו מכיר העורר 3 בלבד. העורר 3 אמר כי הגיע לבקר את חברו אזרח ישראל בשם חאלד, אותו הכיר בארצו, כיוון שאשתו של חאלד קרובת משפחה של שכני העורר 3. חאלד עצמו טען כי מדובר בקרובי משפחה של אשתו, המגיעים לבקר אותה והוא עצמו אינו מכיר אותם. אשתו של חאלד, ליליה, אף עמה שוחח נציג המשיב טלפונית, טענה כי אינה מכירה את העוררים והם חברים טובים של אחותה ובנה. כן התברר כי השכן בכפר העוררים הגיע בעבר גם הוא לבקר בישראל אך לא יצא מן הארץ בתום אשרתו (הגם שכניסתו אושרה בערבות) ושהה בארץ באופן לא חוקי, וכך גם אחותה של ליליה.
3. בכתב הערר אותו הגישו העוררים חמישה ימים לאחר שסורבה כניסתם (טיסתם קבועה ליום 27.11.14) נטען כי העוררים הגיעו לארץ למטרת ביקור אצל מר חאלד חוטיני, אשר ביקר עם אשתו את העוררים בעבר בביתם ולכן הם הוזמנו כמחווה. כן נטען כי העוררים עובדים בעבודות מסודרות בארצם וכי כספם יספיק לכיסוי הוצאות השהיה שלהם בארץ. ב"כ העוררים טען כי "המשיבים פעלו משיקולים זרים ופסולים" וכי החלטת המשיב אינה מנומקת ואינה סבירה. כן התבקש צו ארעי אשר יאסור על המשיב להרחיק את העוררים עד למתן החלטה בערר. הסעד שהתבקש הוא התרת כניסתם של העוררים לארץ וחיוב המשיב בהוצאותיהם.
4. ב"כ המשיב, בכתב תשובה קצר ותמציתי אליו צורף דו"ח התשאול, טענה כי דין הערר להדחות על הסף כיוון שהוגש בשיהוי כבד- חמישה ימים לאחר שסורבה כניסת העוררים לארץ ויומיים בלבד לפני מועד הטיסה שנקבעה להם. לגופו של עניין, טענה ב"כ המשיב כי העוררים הגיעו לארץ ללא כל אמצעי מחיה, שיקרו בתשאול ומסרו גרסאות סותרות וכי לא ברורה מטרת כניסתם לארץ; כתב הערר עצמו מציג גרסא עובדתית נוספת הסותרת את הגרסאות הקודמות שמסרו העוררים ובני הזוג שהזמינו אותם בשיחותיהם עם נציגי המשיב. ב"כ המשיב ביקשה כי אדחה את הערר לגופו.
5. עיינתי בטיעוני הצדדים, ומצאתי כי דין הערר להדחות לגופו, ועל כן לא יינתן גם סעד זמני.
6. אין מחלוקת כי העוררים לא ידעו להסביר את מעשיהם בישראל ולא ידעו אם והיכן בדעתם לבקר בארץ. נאמנים עלי דברי העוררים בעת התשאול, לפיהם העורר 3 הוא איש הקשר עם בני הזוג, אם כי אני בספק אם קיימת היכרות אישית כלשהי גם איתו. כעולה מכך, אין ספק כי העוררת שיקרו בתשאול או בכתב הערר – על תצהיר המאמת את הנטען בו חתמו, מסרו גרסאות סותרות ומעורפלות ובעיקר גילו טפח והסתירו טפחיים. "על מבקש האשרה חלה חובה פוזיטיבית למסור כל מידע שהוא רלבנטי לבחינת בקשתו" (בג"ץ 6122/11 איגור מטושינקו נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 26.12.11)), וכן "הטעיית רשות מינהלית, בעקבות אי-גילוי מידע מהותי על-ידי אזרח המבקש לקבל רישיון או טובת הנאה אחרת, פוגעת קשה, לא רק ברשות, אלא גם בציבור. ברור שקיים אינטרס ציבורי למנוע הטעיה כזאת. (בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 336). וכן: "בתי המשפט פסקו לא אחת כי מסירת מידע כוזב למשרד הפנים במסגרת בקשה לקבלת מעמד בישראל, מהווה כשלעצמה עילה לדחיית הבקשה, כמו גם לדחיית עתירה נגד ההחלטה הדוחה את הבקשה (ראו למשל בג"ץ 9047/00 יגמור נ' שר הפנים, פסק דין מיום 12.1.03). (…) הכזב, הוא כשלעצמו, גורר אחריו את דחיית הבקשה, בלא קשר למידת ההשפעה שלו על ההחלטה שהתקבלה למעשה, וגם אם "ב"כ העותר לא ידע להסביר מדוע נזקק העותר לכזבים אלה" (עת"מ (י-ם) 981/03 סמארה נ' משרד הפנים, פסק דין מיום 25.3.04). כך מתחייב מחובת נקיון הכפיים המוטלת על מי שמבקש סעד מבית המשפט בהליך מנהלי. כך מוצדק לנהוג גם לנוכח ההכבדה הרבה הנגרמת למשרד הפנים, וממילא לציבור הנזקקים לשירותיו, כתוצאה ממסירת מידע כוזב במסגרת בקשות לקבלת מעמד, באופן שאינו מותיר מנוס מנקיטת מדיניות נוקשה לשם מיגור התופעה." (עת"מ 8390/08 סעיד סיאם נ' שר הפנים (לא פורסם, 12.11.08))(ההדגשה לא במקור).
7. לכך יוסף, כי כתב הערר, הגם שהוא מלא בטענות כלפי החלטת המשיב, אינו מצביע על מטרת ה"ביקור" של העוררים אצל בני זוג שאינם מכירים, ודאי לא היטב, וכי גם אם העוררים הם בעלי מקצוע בכפרם – אין הפרנסה כצלמים או כגנן מצויה שם, מה שייתכן שמסביר גם את מיעוט אמצעי המחיה שלהם ואולי גם את מטרת בואם לארץ.
8. מן האמור לעיל עולה, כי לא מצאתי כל עילה להתערבות בהחלטת המשיב, שניתנה בהתאם לשיקול דעתו הרחב, שלא להתיר את כניסתם לארץ של העוררים, שאינם בעלי זכות קנויה לבוא בשעריה, ודין הערר להדחות.
9. הערר נדחה. העוררים ישאו בהוצאות המשיב בסך של 1,000 ₪ כל אחד מהם.
ניתנה היום, יום ‏כ"ח שבט תשע"ה, ‏17 פברואר 2015, בהעדר הצדדים
שרה בן שאול ויס, דיינת
בית הדין לעררים

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, תוך 45 יום.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
09 יוני 2015
עמ"ת 28282-05-15

לפני : השופט יעקב שפסר

העורר:
קסהון יואב ימרה (עציר)
ע"י ב"כ עו"ד שי רודה

נגד

המשיבה: מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד עדי יעקובוביץ

החלטה

ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה מיום 7.5.15 (כב' השופטת מרב גרינברג), לפיה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו.

רקע ההחלטה והערר הינו כתב אישום שהוגש כנגד העורר, והמייחס לו שלושה אישומים בעבירות איומים כנגד רעייתו במועדים שונים. בהחלטתו אימץ בית המשפט קמא את המלצת שירות המבחן שלא לשחררו לחלופת מעצר ביתית.

תמצית נימוקי העורר היא כי לא היה מקום מצדו של העורר לשתף את שירות המבחן בהתבוננות מעמיקה של הקשיים במערכת הזוגית ושגיאה מצידו של ביהמ"ש לזקוף לחובת העורר את כפירתו באישום כשיקול למעצרו, גישה שאין לה מקום והחותרת תחת חזקת החפות. כן טוען העורר כי ביהמ"ש קמא התעלם משיקולים כבדי משקל המצדיקים סטייה מהמלצת התסקיר, והם טיב החלופה המוצעת ברמלה וריחוקה ממקום מגורי המתלוננת המצויה במעון לנשים מוכות, טיב המפקחים עליהם לא המליץ שירות המבחן (בתו של העורר, בן ובת דודתו), והתעלמות מהעובדה כי המדובר באירוע נקודתי לטענתו ובעבירות איומים בלבד ללא אלימות פיסית. לבסוף טוען העורר כי המדובר בעורר בן 52, נעדר עבר פלילי, שתקופת המעצר בה הוא שוהה יש בה כדי להרתיעו. במישור העקרוני מזכיר העורר כי המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש והמדובר במערער העומדת לו חזקת החפות, וטוען אף כנגד פסקי הדין עליהם הסתמך ביהמ"ש קמא בהחלטתו שאין עניינם כענייננו. במהלך הדיון שהתקיים לפני הוסיף ב"כ העורר וטען, לציפיה שנוצרה אצל העורר לשחרורו, משנשלח לקבלת תסקיר שירות מבחן, ובלא שנשמעה התניה מטעם המדינה בדבר היותו של התסקיר חיובי או שלילי. עוד הוסיף וטען כי לדעתו נופח כתב האישום כשהמציאות לא מצביעה על מסוכנות כנטען. כן היפנה להחלטות שונות התומכות בטיעוניו.

ב"כ המשיבה עתרה לדחיית הערר, זאת נשבחן בת המשפט קמא את התמונה הכללית ובהנתן שלילת התאמת החלופה לתפקידה והעובדה כי המדובר בעבירות אלמ"ב, ובעיקר נוכח העובדה, כי התמונה שהתקבלה משירות המבחן בתסקיר שלילי לחלוטין, חמורה בהרבה מהמיוחס בכתב האישום, הכוללת מצב קשה ביותר בבית ומצב נפשי "איום ונורא" של המתלוננת וילדיה, דינמיקת יחסים גרועה ושאלות הקשורות לעומק האלימות. בנסיבות אלה לא ניתן לתת אמון בעורר ויש לדחות את הערר.

אחר שעיינתי בערר, בתסקירי שירות המבחן ובהחלטת בית המשפט קמא, וכן שמעתי את ב"כ הצדדים, לא מצאתי מקום להתערבותי.

במישור העקרוני מקובלת עלי טענת העורר לפיה המדובר בהליך מניעתי ולא בהליך עונשי. כן מקובלת עלי הטענה כי אין לראות בכפירתו של העורר משום נסיבה מחמירה בעניינו. נדמה שאף בית המשפט קמא היה בדעה זו (כאמור בעמ' 8 ש' 16 להחלטה מיום 7.5.15). בנסיבות אלה, נראה כי במידה והיתה קיימת חלופת מעצר מתאימה, יש להעדיפה. גם לעניין זה היה שותף בדעתו בית המשפט קמא ומצא להזמין שני תסקירי מבחן קודם שקבע את החלטתו. דא עקא, שבענייננו, לא נמצאה כזו ולא נחה דעתו של בית המשפט קמא, כמו גם של שירות המבחן מטיב החלופה שהוצעה.

יתכן שעבירות האיומים המיוחסות לעורר במקרה דנן לא מצויות ברף העליון של עבירות מסוג זה, ויש להביא בחשבון גם את גילו של העורר ומצב בריאותו. יחד עם זאת, בחינה של מכלול נסיבות העניין מובילה למסקנה כי לא שגה בית המשפט קמא בקובעו כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר ממעצר. שירות המבחן בחן את המפקחים המוצעים ומצא כי מתקשים הם להבין את מעצרו ולבחון מצבי סיכון אפשריים ולכן אינם יכולים לשמש גורם מפחית סיכון וחלופת פיקוח סמכותית ואפקטיבית על העורר. נוכח האמור ועל אף שהיה מוכן עקרונית בית המשפט לבחון את אפשרות שחרורו, מצא כי בשלב הנוכחי המסוכנות הנשקפת ממנו גבוהה, ומשלא מצאה שירות המבחן כיעילה וכמבטיחה הפגה סבירה של מסוכנות העורר, לא מצא טעם לסטות מהמלצת שירות המבחן.

לעניין זה יוזכר, כי הגם שבית משפט זה אינו מחויב באימוץ המלצותיו של שירות המבחן, שהתסקיר מטעמו משמש אך כלי עזר, הרי שנדרשים טעמים נכבדים על מנת להצדיק סטיה מהמלצות שליליות שנקבעו בתסקיר, וככלל – תיעשה זו באופן חריג. משעורכי התסקיר, שהינם אנשי מקצוע מיומנים שלהם ממומחיות בבחינת התנהגותו של הנאשם המובא בפניהם, סביבתו, משפחתו והאינטראקציה ביניהם, ומחזיקים בניסיון בנוגע להערכת תפקודם העתידי אינם סבורים כי יהיה בחלופת המעצר כדי ליתן מענה למסוכנותו של נאשם, יש ליתן לעמדה זו משקל משמעותי. (בש"פ 6626/10 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.9.10), והאסמכתאות השונות שפורטו בו).

יש לציין כי המתלוננת וארבעת ילדיה מצויים במעון מוגן לנשים מוכות. אמנם, אין זה שיקול מרכזי, ואולם גם ברמה הרעיונית נראה לי בלתי סביר כי העורר, שהתמונה המוצגת בעניינו עפ"י תיאור ביהמ"ש קמא כמו גם שירות המבחן, חורגת מטיב העבירות המיוחסות לו תוך שמטיל הוא משך תקופה ארוכה חתתו על רעייתו – המתלוננת וילדיו, עד שאזרה היא אומץ ופנתה לרשויות החקירה ולגורמים טיפוליים שמצאו לנכון להשימה במסגרת מוגנת ומאובטחת, דווקא הוא שגרם להמלטותם מביתם ישוחרר גם אם לחלופה, בעוד שהיא וילדיה יאלצו לשהות במסגרת סגורה, תוך הצרת צעדיהם וחירותם דה פקטו, בשל פחדם מהעורר. אין להתעלם איפוא גם משלומם הנפשי ומתחושת הבטחון האישי של המתלוננת וילדיה, ששחרור העורר עלול להיות בעל השפעה קשה עליהם, שיקול שאף אותו יש להביא כידוע בחשבון (ראו 2033/12 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.3.2012); בש"פ 3609/03 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.4.2003); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (9.10.2006)).

לא מצאתי איפוא פגם בעמדתו של בית המשפט קמא, אשר מצא שלא לסטות מהמלצת שירות המבחן והעדיף את הבטחת בטחונה של המתלוננת על פני שחרור העורר.

קודם חתימה אעיר כי לא מצאתי ממש גם בטעם הנוסף שהעלה העורר לשחרורו בעניין אינטרס הציפיה שפיתח לשחרורו, משלא הותנה קבלת התסקיר ע"י המשיב בשאלה אם יהיה הוא שלילי או חיובי. ראשית, במישור העקרוני אני סבור שאין יסוד לטענה ודעתי היא כי העובדה שעניינו של עורר נשלח לבחינת חוות דעת שירות המבחן אין בה כדי להקים אינטרס ציפייה בר הגנה. שנית ובמיוחד בענייננו, המדובר בתסקיר שלילי, כך שלא ירדתי לסוף דעתו של העורר בעניין זה.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, לא מצאתי כי נפלה כל שגגה שהיא מלפני בית המשפט קמא. עם זאת, היה ויעלה בידי העורר להציע חלופה מתאימה אחרת, ניתן יהיה כמובן לשוב ולשקול את שחרורו לחלופה כאמור, קביעה שאף אותה ציין בית המשפט קמא בסיפא החלטתו.

בכפוף לאמור, נדחה הערר.

5129371ניתנה היום, כ"ב סיוון תשע"ה, 09 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
54678313

יעקב שפסר , שופט

יעקב שפסר 54678313
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו בש 009311/09

בפני: שופטת דיסקין מרים תאריך: 05/03/2009

בעניין: מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד ביטון המבקשת
נ ג ד
אברהם סודמי
ע"י ב"כ עו"ד שי רודה המשיב

החלטה

הבקשה היא לעיכוב ביצוע 180 שעות שירות לתועלת הציבור שהושתו על המבקש במסגרת גזר דין בת"פ 2303/07, מיום 6.1.09, של בית משפט השלום בת"א (כב' השופט קאפח), זאת עד למתן פסק דין בערעור המדינה על קולת העונש.

ותחילה לגזר הדין נשוא בקשה זו ונימוקיו.

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") והחזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק, בנסיבות בהן, בבבוקר יום 24.10.04, ביקש שוטר סיור, רס"ל שרון טלקר (להלן: "השוטר") מהמשיב להזדהות ולהוציא ידו מכיס מכנסיו מחמת חשד השוטר כי המשיב מסתיר דבר מה בכיסיו. המשיב הזדהה, אולם הפריע לשוטר בכך, שלא ציית להוראותיו לעזוב את המקום. השוטר התחקה אחריו ובהמשך לאותן נסיבות עצר המשיב והוציא מכיס מכנסיו סכין, לא סיפק הסבר מספק להחזקתה ומסרה לשוטר.
בעקבות צירוף כתב אישום מתוקן בת"פ 8054/06 הורשע המשיב בנוסף על פי הודאתו בעבירה של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, בנסיבות בהן, ביום 27.12.06, היכה המשיב באמצעות מטאטא את אמו (להלן: "המתלוננת"). בהמשך לאותן נסיבות, ניסתה המתלוננת להזעיק לעזרה את בעלה ובתגובה חזר המשיב והיכה אותה פעם נוספת עם המטאטא.

בית משפט קמא בגזר דינו השית על הנאשם את העונשים הבאים:
א. הארכת מאסר על תנאי בן 10 חודשים, נשוא ת"פ 1390/04 (בית משפט השלום בת"א) ככול שהוא נוגע לעבירות האלימות, למשך שנתיים נוספות.
ב. הארכת מאסר על תנאי בן חודשיים בגין החזקת סכין, נשוא ת"פ 3862/02 (בית משפט השלום בראשון לציון), למשך שנתיים נוספות.
ג. קנס בסך 2,000 ₪ או 4 ימי מאסר תמורתו.
ד. הפעלת התחייבות בסך 2,000 שהוטלה בת"פ 3862/02 (בית משפט השלום בראשון לציון), וזאת בחופף לקנס.
ה. 180 שעות שירות לתועלת הציבור.

בנימוקי גזר הדין התמקד בית משפט קמא בהליך השיקומי בו השתלב המשיב במשך תקופה יחסית ארוכה. לאור זאת, ובהתחשב בהמלצת שירות המבחן בתסקירו להסתפק בצו מבחן לצד הטלת עבודות של"צ, החליט בית המשפט להעניק לשיקול השיקומי מעמד בכורה בין כול שיקולי הענישה ולהטיל על המשיב את העונשים המפורטים לעיל. העדפת התוואי השיקומי על פני כול יתר השיקולים נסמכה על כך, שהמשמעות של הפעלת שני המאסרים המותנים, התלויים ועומדים כנגד המשיב, תגרום לקטיעת הליך השיקום המצוי בעיצומו ותוביל להפסקתו. במסגרת שיקוליו התחשב בית משפט קמא בגזירת העונש גם במצבו הבריאותי של המשיב.

המבקשת הגישה לבית משפט זה ערעור על קולת העונש ויחד עמו את הבקשה דנן לעכב את ביצוע עבודות השל"צ עד להכרעה בערעור.

טיעוני ב"כ הצדדים
בטיעוניו נסמך ב"כ המבקשת בראש וראשונה על מהות הערעור וסיכוייו הטובים להתקבל. בעניין זה היפנה לנימוקי הערעור המתמקדים בהתעלמות בית משפט קמא משורה של שיקולים מהותיים, המפרה משמעותית את איזון האינטרסים ששומה היה עליו לערוך בגזירת הדין. בין השיקולים הללו נמנים חומרת העבירות בהן הורשע המשיב, שהינן שילוב של עבירות אלימות על גווניהן עם החזקת סכין, וכן, עברו הפלילי המכביד של המשיב, המעיד על דרכו העבריינית של צעיר אשר חרף גילו צבר לחובתו 5 הרשעות קודמות בגין שורה של עבירות חמורות, וביניהן, החזקת סכין, סמים ורכוש, עבריין שגם לא נרתע לשוב ולבצע עבירות גם כששני מאסר על תנאי מרחפים מעל ראשו. משמע, טוענת המבקשת, מדובר במשיב בעל פוטנציאל סיכון גבוה. לכן, בנתונים אלה, טעה בית משפט קמא בהתעלמו לחלוטין מאלמנט ההרתעה ובנותנו משקל מוחלט ולא פרופורציונאלי לנסיבותיו האישיות של המשיב. הימנעות בית משפט קמא מהטלת מאסר בפועל על המשיב חוטאת, לדעת המבקשת, לשיקולי הענישה ומעבירה מסר שגוי לציבור.
שנית, להשקפת המבקשת, טעה בית משפט קמא גם בשקילת ההיבט השיקומי מחמת אי שקילתם של נתונים המקהים את התמונה החיובית אותה הסיק מהתסקיר ומעוררים לגביה סימני שאלה, ובהם, פרק הזמן הקצר ביותר- כחודש בלבד עובר לגזר הדין, בו השתתף המשיב בקבוצה טיפולית, וזאת לאחר שנים של אי שיתוף פעולה עם שירות המבחן, הטשטוש והצימצום של המשיב ביחס להתנהגותו האלימה כלפי אמו, שלילתו כול בעייתיות בהתנהלותו והעדר שינוי באורחות חייו, ובכלל זה אי יציאה לעבודה.
זאת מעבר לטענה המשפטית, שמעלה המבקשת, ולפיה יצאה שגגה מלפני בית משפט קמא בהארכת המאסר על תנאי, נשוא ת"פ 3862/02, ללא כול נימוק, למרות שכבר הוארך בעבר על ידי בית משפט בת"פ 2342/05.

ב"כ המשיב מתנגד לבקשה בנימוק שהמשיב מוכן ומעוניין להתחיל בביצוע עבודות השל"ץ לאלתר, ולהשקפתו, אין בכך כדי להציב מכשול בדרכו של ערעור המדינה על קולת העונש. עוד נטען, כי המשיב מודע לכך שקיימת אפשרות שערכאת הערעור תכביד בעונשו אך גם במקרה זה האינטרס הציבורי לא ייפגע אם ביצוע עבודות השל"ץ לא יעוכב.

ולגופן של טענות. לדעתו, לאור נימוקיו המפורטים של גזר הדין סיכויי הערעור נמוכים. בית משפט קמא שקל את כול השיקולים הרלבנטיים בגזר דין מפורט, בו התייחס לטענות הצדדים ולעמדתה הקודמת של התביעה, שנתנה הסכמתה להליך השיקומי, הביא בחשבון את התסקיר והמלצתו והחליט להמשיך בתוואי השיקומי כדי לא להרוס את מה שכבר הושג.

דיון והכרעה
השיקולים לדחיית ביצועו של עונש מאסר שהושת על מי שהורשע בדין נימנו בע"פ 11/99, שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד (2) 241. בדונו בסוגיה זו שומה על בית המשפט לשקול את האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של המאסר עוד בטרם בירור הערעור, אך בה בעת תוך שמירה על זכויותיו של הנאשם באופן שאין במימוש האינטרס הציבורי פגיעה בהן במידה העולה על הנדרש. במלאכת האיזון הראוי בין האינטרסים השונים והמתנגשים, יבחן בית המשפט וישכלל שורה של נתונים בני נפקות, וביניהם: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר, סיכויי הערעור, עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו בהליך הפלילי, האם הערעור הוא על פסק הדין או על העונש ונסיבותיו האישיות של כול נאשם ונאשם (ראו גם, ע"פ 5741/04 יקירביץ נ. מדינת ישראל (לא פורסם 12.9.04) וע"פ 37/07 פרג' נ. מדינת ישראל (לא פורסם 11.2.07).

הנני סבורה, כי סיכויי הערעור כלל לא מבוטלים. ראשית, בשל ההליכה המוחלטת של בית משפט קמא לקראת המשיב והקלת עונשו באופן לא סביר ביחס לחומרת העבירות בהן הורשע ובהיותן בעיקרן עבירות אלימות, ובהתחשב בעברו הפלילי הכבד של המשיב ושני המאסרים על תנאי שהיו תלויים מעל לראשו והפרתם על ידיו. שנית, מפאת התעלמותו של בית משפט קמא מהבעיות וסימני שאלה הקיימים ביחס לרצינותו של הליך השיקום עצמו, ושלישית, אין גם להתעלם מהמשמעות המשפטית הנודעת מן העובדה שבית משפט קמא לא התייחס כלל לעובדה שאחד המאסרים המותנים שהוארך על ידו, נשוא ת"פ 3862/02, הינו חב הפעלה, משום שכבר הוארך בעבר. נראה, כי בהצטברותם של נתונים אלה בהחלט קיימת אפשרות, הגם שאיני מכריעה בעניין זה, כי בסופו של יום יוחמר עונשו של המשיב. מה עוד שלא שוכנעתי כי ייגרם למשיב נזק או עיוות דין מעיכוב ביצוע עבודות השל"ץ, כשהן לעצמן, משום שאין בכך כדי להשפיע על הליך השיקום שבמילא יישקל במלואו במסגרת הערעור.

5129371
54678313ובאשר לטענת המשיב, כי הוא מוכן להתחיל בביצוע עבודות השל"ץ גם בהנחה שהערעור יתקבל ועל כן אין להיעתר לבקשה; דינה של טענה זו להידחות.
כאשר מוגש ערעור על קולת העונש ובעקבותיו מבקשת המדינה לעכב עד להכרעה בערעור רכיב מתוך העונש, כגון בענייננו, יש טעם עניינני להיעתר לבקשה. במיוחד כאשר אותו רכיב קשור קשר אמיץ ליתר רכיבי העונש. הרציונאל המרכזי לכך נעוץ בעובדה שאם יחל המשיב לבצע את עבודות השל"ץ תיווצר עובדה מוגמרת, או כמעט מוגמרת, שעשויה או עלולה להיות בעלת השלכה, ישירה או עקיפה, על ההכרעה בערעור. מה גם שהעמדת המבקשת בפני עובדות מוגמרות, לאחר סיום ביצוע רכיב עונשי זה, או אפילו בסמוך לו, בטרם נשמעו טענות הערעור, פוגעת משמעותית בזכותה של המבקשת למצות את ההליכים עם מורשעים בדין כמו גם פוגעת באינטרס הציבורי של שמיעת טענות הצדדים בערכאת הערעור ללא כל השפעה.

5129371
54678313אשר על כן, החלטתי להורות על עיכוב ביצוע עבודות השל"ץ עד להכרעה בערעור.

ניתן היום, ט' באדר, תשס"ט (5 במרץ 2009), במעמד הצדדים.
_________________

דיסקין מרים 54678313-9311/09
שופטת: דיסקין מרים

בית המשפט המחוזי מרכז
עפ"ג 24109-10-09 ממסטבלוב נ' מדינת ישראל
30 דצמבר 2009

לפני כב' השופט מנחם פינקלשטיין, אב"ד
כב' השופטת ורדה פלאוט
כב' השופט עופר גרוסקופף
המערער אושרי ממסטבלוב

נגד

המשיבה מדינת ישראל

<#2#>
נוכחים:
ב"כ המערער עו"ד שי רודה
המערער – נוכח
ב"כ המשיבה עו"ד סיגל אורבך

החלטה

נראה לנו כי הסיבה לחוות הדעת השלילית של הממונה, מיום 04.08.09 נעוצה בכך שבפעם הקודמת שבה ריצה המערער עונש עבודות שירות, תפקודו היה לא טוב והוא אופיין באיחורים ובהיעדרויות רבות כאשר ניסיונות הממונה לבוא לקראתו עלו בתוהו לא אחת.
ואולם, מאחר שביצוע עבודות השירות בפעם הקודמת היה לפני כ-4 שנים בהיות המערער כבן 18, ומאחר שלפי תסקיר שירות המבחן חל שיפור בהתנהגותו, ולאור דברי המערער עצמו בפנינו כי הוא מבטיח שלא לעשות בעיות במסגרת עבודות השירות, ככל שיוחלט על כך – אנו שולחים שוב את המערער לממונה על עבודות שירות כדי שיבחן שוב, ב"נפש חפצה" את האפשרות כי לאחר שהמערער בגר ונוכח הבטחתו, הוא יהיה מסוגל בכל זאת לבצע עבודות שירות, תוך שיוזהר שכל הפרה של עבודות השירות תגרום להפסקה מנהלית ולריצוי העונש בכליאה ממשית.
נראה לנו שכדאי בנסיבות מקרה זה לתת הזדמנות נוספת למערער וכך אנו ממליצים לפני הממונה על עבודות שירות.
המשך הדיון יהיה בפנינו ביום 17.02.10 בשעה 11:30.
מספר הטלפון של המערער: 0524-557589 מספר הפקס של הסניגור 03-6938557.

המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לממונה על עבודות שירות.
הודעה למערער חובת התייצבותו בפנינו בתאריך שנקבע וכן בפני הממונה על עבודות שירות.
<#3#>
ניתנה והודעה היום י"ג טבת תש"ע, 30/12/2009 במעמד הנוכחים.

5129371
54678313

מנחם פינקלשטיין, שופט
אב"ד ורדה פלאוט, שופטת עופר גרוסקופף, שופט

לפני מנחם פינקלשטיין 54678313

הוקלד על ידי: בת חן סיקסיק
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' ששונקר

בפני
כבוד ה שופטת רבקה גלט

בעניין:
משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה

ע"י ב"כ, עו"ד מאור לונדנר
המאשימה

נגד

נורית ששונקר

ע"י ב"כ, עו"ד נועם בן שלום ממשרד עו"ד שי רודה
הנאשמת

גזר דין

הנאשמת כבת 48, הורשעה על פי הודאתה בעובדות כתב האישום המתוקן, בארבעה אישומים שעניינם בעבירות אלימות כלפי בן זוגה.
האישומים
על פי האישום הראשון, בתאריך 25.9.14, בביתה, בשעות הבוקר החל המתלונן בעשיית הקידוש. הנאשמת נטלה את כוס הקידוש ושפכה את תכולתה. בשל חששו עזב המתלונן את הבית. בהמשך, לאחר ששב, עת התלבש המתלונן בכוונה לצאת מן הבית ניגשה הנאשמת לחדר השינה, נטלה סכין ובעודה אוחזת ומנופפת בסכין איימה על המתלונן " אני אגמור אותך, אני ארצח אותך". באותן נסיבות, הנאשמת הצמידה את הסכין לחזהו של המתלונן וכשהמתלונן נסוג לאחור הצמידה את הסכין לצווארו, המתלונן הצליח להימלט והחל להתרחק. בעקבות המתואר לעיל, התקשר המתלונן למשטרה ומשהגיעו השוטרים, הנאשמת נעלה עצמה בחדר השינה ואיימה באמרה לשוטרים כי יעופו מהמקום, היא אינה מעוניינת לדבר עם אף אחד, ואם לא יעזבו אותה לנפשה, היא תפגע בעצמה. בגין אלה, הואשמה בעבירות של איומים, וניסיון לתקיפת בן הזוג.
על פי האישום השני, בתאריך 24.9.14 כיום עובר לאישום הראשון, בעקבות סירובו של המתלונן לטעום אוכל שהכינה, שלחה הנאשמת למתלונן מסרון בו איימה עליו " אתה רוצה שיהיה פה פוגרום, אני אעשה לך פוגרום". בנסיבות המתוארות החלה לגדף את המתלונן ואיימה עליו " אני אראה לך מה זה ראש השנה, אני אראה לך מה זה חג". באותן הנסיבות, בחדר השינה, נטלה הנאשמת לידה מוט ברזל המשמש לפתיחת מדרגות והרימה אותו בתנועה מאיימת לעבר המתלונן, או אז נכנסו ילדיהם והנאשמת חדלה ממעשיה. בגין אלה הואשמה בעבירה של איומים.
על פי האישום השלישי, בתאריך 21.9.14, עת סיימה את עבודתה וחזרה לביתה, עת בערה חמתה של הנאשמת, החלה לצעוק ולהשתולל בבית. בהמשך, עת ירד המתלונן במדרגות ויצא מן הבית, אחזה הנאשמת בקבוק אקונומיקה ושפכה תכולתו על המתלונן. בגין זה הואשמה בעבירה של תקיפת בן הזוג.
על פי האישום הרביעי, כחודשיים עובר לאישום הראשון, בבית, בעקבות ויכוח בין המתלונן לנאשמת איימה על המתלונן באומרה " אני אהרוג אותך, אני אראה לך מה זה", וכן נטלה בידה מחבת מטבח והרימה לכיוון המתלונן, אולם בנה עצר בעדה. באותן הנסיבות אחזה בסכין וניסתה להתקרב למתלונן, אולם המתלונן ברח לקומה העליונה ובנם של בני הזוג עצר בעדה. כ4-5 חודשים עובר לאישום הראשון, במועד שאינו ידוע למאשימה, בבית, עת שהה המתלונן עם בתם הקטינה, נכנסה הנאשמת לחדר בעודה אוחזת בשני סכינים. בנסיבות אלו ניסתה לתקוף את המתלונן בכך שהצמידה את הסכינים לגופו, והכל בעודו מחבק את הקטינה ומסתיר את פניה. בגין אלה הואשמה בעבירות של איומים וניסיון לתקיפת בן הזוג.
בין הצדדים לא גובש הסדר לעניין העונש, אך הוסכם כי ייערך תסקיר שרות המבחן. כמו כן, ניתנה חוות דעת הממונה על עבודות השרות לפיה הנאשמת מתאימה לריצוי מאסר בעבודות שרות.
תסקיר שירות המבחן
על פי התסקיר, הנאשמת פרודה מהמתלונן, אם לשלושה ילדים בגלאים 13-25, ומתגוררת עם שניים מילדיה. הנאשמת עובדת כרפרנטית בחברת שילוח בינלאומי והינה סטודנטית לאומנות באוניברסיטה הפתוחה.
אין לנאשמת כל עבר פלילי, ואלה התיקים היחידים שנפתחו נגדה מעולם.
ביחס לעבירה, הנאשמת תיארה את מערכת יחסיה עם המתלונן כנגועה באלימות מילולית, פיסית נפשית ומינית מצדו לאורך שנים. היא הסבירה את התנהלותה האלימה והפוגענית בעבירות, על רקע התרחקותו וחוויה של הפרת האיזון במערכת היחסים הזוגית הקשה והמורכבת בניהם, כפי שהכירה והתרגלה אליה, אשר הובילה אותה לבלבול, חוסר אונים, ולפגיעה ביכולת הוויסות העצמי שלה עד כדי אובדן השליטה על התנהגותה. הנאשמת שללה כוונה פיזית לפגוע בבעלה, ותיארה תפיסתה כי הימנעותו מתגובה אלימה כלפיה, אפשרה לה לפרוק את הכעסים כלפיו לאורך השנים, ללא חשש כי יפגע בה.
שירות המבחן התרשם כי הנאשמת חוותה אלימות גם כלפיה, וכי היא לוקחת אחריות על ביצוע העבירות, מגלה הבנה מלאה לגבי חומרתן, ומביעה אמפתיה וחרטה על פגיעתה בבעלה ובילדיהם המשותפים אשר נכחו והיו עדים להתנהגותה האלימה. לפני כשנה, פנתה ביוזמתה לטיפול פסיכולוגי, והיא משתפת פעולה באופן מלא בטיפול.
בין הגורמים המגבירים סיכון התרשם שירות המבחן כי קיימת מעורבות רגשית גדולה ביחסים בין בני הזוג. בין הגורמים המגבירים סיכויים לשיקום הוזכרו תפקודה התקין של הנאשמת בפן התעסוקתי, היעדר הרשעות קודמות, לקיחת אחריות על התנהלותה בעבירות, הבעת אמפתיה צער וחרטה על פגיעתה במתלונן ובילדיהם המשותפים. במכלול השיקולים ההערכה היא כי לא ניתן לשלול במצב המתואר, המשך סיכון להישנות אלימות זוגית מצדה, ללא השתלבות בתהליך טיפולי ממושך.
שירות המבחן ממליץ להימנע מענישה מחמירה בדרך של מאסר בעבודות שירות. לאור מצבה הרגשי שירות המבחן המליץ על הטלת צו מבחן ושל"צ בהיקף 140 שעות.

טיעוני הצדדים
ב"כ המאשימה טען כי הנאשמת מהלכת אימים על המתלונן בין כתלי הבית והפנה לאיומים הקונקרטיים והמלווים בשימוש בנשק קר, ובפגיעה במתלונן. המאשימה סבורה כי הנאשמת היא בעלת דפוסים אלימים אשר מאבדת את עשתונותיה במהלך ויכוחים והתלהטות הרוחות בין בני הזוג. לאור האמור בתסקיר, ולאור מורכבות התיק והנסיבות שאופפות אותו, ובמסגרת ההסדר המקל שמהווה חריגה ממדיניות הענישה עותרת המאשימה לעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות למשך שישה חודשים, מאסר על תנאי, ופיצוי למתלונן.
ב"כ הנאשמת הפנה לאמור בתסקיר בנוגע למורכבות הנסיבות. נטען כי לא קדם תכנון לביצוע העבירה, ולא נגרם נזק. כמו כן, העבירות שבאישומים 1-3 בוצעו במהלך מספר ימים עוקבים, כך שלא ניתן להתייחס אל הנאשמת כבעלת דפוסים אלימים. עוד הוסיף כי המדובר באישה שהייתה קורבן להתעללות מצד אביה שנים רבות, כמי שגדלה כקורבן אלימות הדבר השליך על דימויה העצמי, והשפיע על התנהלותה גם ביחסיה עם הנאשם, כאשר מצד שניהם ננקטה אלימות. ב"כ הנאשמת טען כי המשמעות של עונש מאסר, ולו בעבודות שירות הוא גדיעת מטה לחמה של הנאשמת, אשר למעשה נושאת את כל העול הכלכלי על כתפיה. הדבר עלול אף להביא להתרסקות כלכלית, שכן בגילה אין זה פשוט למצוא מקום עבודה חדש. ב"כ הנאשם טען כי עמדת התביעה אינה ראויה שכן על פי הסדר הטיעון הודיעה התביעה כי תעתור לעונש של מאסר שיכול וירוצה בעבודות שרות, ואילו כעת עומדת היא על הטלת 6 חודשי מאסר בעבודות שרות. בסיום נטען כי יש לסטות ממתחם העונש ההולם, ולהטיל עונש על פי שיקולי שיקום, כהמלצת התסקיר.
הנאשמת, בדברה האחרון, אמרה כי היא לוקחת אחריות מלאה על המעשים. שלושת הילדים חיים עמה, והיא מכלכלת את הבית בכוחות עצמה. הנאשמת הפנתה להליך השיקומי שהיא מבצעת והתנצלה על המעשים.
מתחם העונש ההולם
אין צורך להכביר מילים אודות חומרתן היתרה של עבירות אלימות במשפחה. ברע"פ 182/13 משה נ' מד"י ( נבו מיום: 21.1.13), אמר בית המשפט העליון :
"מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי. יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג […] נפוצותן של עבירות אלה, והצורך להגן על קרבנות האלימות […], תורמים אף הם להחמרה הנדרשת בענישה בעבירות אלה"

בע"פ 792/10 מד"י נ' פלוני (14.2.11), נאמר:

לא פעם, עמד בית משפט זה על חומרתן של עבירות האלימות במשפחה ועל הסכנה הרבה הנשקפת מהן ( ראו למשל: ע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 11.10.2007) [פורסם בנבו] ; רע"פ 6577/09 ניר צמח נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 20.8.2009) [פורסם בנבו] ). עבירות אלו, מתרחשות על דרך הכלל בבית פנימה, באין רואה ובאין שומע, ומוסתרות היטב מהסביבה. פעמים רבות, שרוי התוקף בקונספציה שגויה לפיה אין בכוחו של החוק לפרוץ את מפתן ביתו, בו רשאי הוא, לשיטתו, לנהוג במשפחתו כרצונו, כמו הייתה קניינו. אלמנטים אלו, המשולבים דרך כלל בעבירות האלימות במשפחה, מעצימים את הסכנה הנשקפת מן התוקף כמו גם את חשיבותם של שיקולי ההרתעה האישית והציבורית. והרי, די לנו בבחינת עובדות המקרה דנן, כדי שניווכח בעוצמתם של שיקולים אלו. ילדיו ואשתו של המשיב, חיו משך שנים רבות בצל האלימות והאימה שהטיל עליהם. חייהם, גופם וכבודם, היו נתונים לחסדיו, ואין מושיע. זאת, עד להגעתה של האלימות לשיאה, אשר חשפה את התנהלותו הקשה של המשיב והובילה למאסרו. יוצא אם כן, כי אכן לא די ברטוריקה מרתיעה המוקיעה את עבירות האלימות במשפחה, ויש לגבות את האמירות החשובות שבפסקי הדין בענישה הולמת.

בעניינן של עבירות אלימות ואיומים שבוצעו באמצעות סכין, הטילו בתי המשפט עונשים חמורים, כעולה מן הדוגמאות שלהלן:
בע"פ 9213/11 פלוני נ' מדינת ישראל (19.7.12) הואשם המערער בארבע אישומים בהם תקף המערער את אשתו בכך שזרק חפצים, תקף את המתלוננת בכך שתפס אותה בכוח, ניער אותה, זרק אותה לרצפה והיכה אותה בחלקי גופה השונים. לאחר מכן הוציא סכין ואיים כי יחתוך אותה. בנוסף, הביא המערער סכין גדולה לחיתוך בשר, ואיים על המתלוננת כי יהרוג אותה. המערער לא הביע רצון ונכונות להשתלב במסגרות טיפוליות. בית המשפט המחוזי הטיל בגין עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות 9 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי של 10,000 ש"ח למתלוננת, שהיא גרושתו של המערער. בית המשפט העליון סבר כי נוכח חומרת המעשים שעשה המערער, אף שכלפי חוץ הוא אדם נורמטיבי, אין מקום להתערב בעונש שהוטל עליו.
ברע"פ 7145/15 אנגואץ' נ' מד"י (28.10.15) הורשעה הנאשמת בכך שלרקע ויכוח עם שכנתה בנוגע לחנייה בבניין, ניגשה למקום כשהיא מנופפת בסכין לעבר פניה של המתלוננת. המתלוננת הרימה ידה כדי להגן על עצמה אך להב הסכין פגע בלחיה וגרם חתך עמוק. המתלוננת תפסה את הנאשמת בלחיה בציפורניה ושרטה אותה בפניה. בבית משפט קמא הוטלו 10 חודשי מאסר בפועל, אך בערכאת הערעור הוקל העונש ל-4 חודשי מאסר בפועל, לנוכח מורכבות נסיבותיה האישיות של הנאשמת, היותה אם ל-4 ילדים קטנים ונטולת כל עבר פלילי. בית המשפט העליון הותיר עונש זה על כנו.
בת.פ ( חי')3075-07-13 מד"י נ' שרגר (11.12.13) , הורשעה הנאשמת בשני אירועים של סחיטה באיומים וכליאת שווא, בהם נהגה באלימות במרפאת קופת חולים. באירוע הראשון דרשה מרשמים ומשסורבה נעלה את חדר הרופאה כשהרופאה כלואה עמה בתוכו, הכניסה ידה לתיקה, אמרה לרופאה שהיא מחזיקה בסכין ודרשה את המרשמים, עד שהרופאה נתנה לה אותם. באירוע נוסף, כשסורבה בקשתה למרשמים כלאה רופאה אחרת בחדרה יחד עמה, שלפה מספריים וכיוונה אותם לעבר פני הרופאה. הרופאה אחזה במספריים בשל הפחד כי תותקף ונגרמו לה חתכים עמוקים בכף היד, אך הנאשמת הוסיפה לאחוז במספריים, דרשה מרשמים ואיימה כי תדקור את הרופאה. לנאשמת 2 הרשעות קודמות בעבירות סמים והיא עברה תאונת דרכים עם פגיעת ראש, ועברה ניתוחים פלסטיים בפנים. הוטלו מאסר בפועל למשך 22 חודשים וכן פיצוי גבוה לרופאות.
בת.פ 35409-08-14 מד"י נ' פלונית (2.4.15) הורשעה הנאשמת, כבת 58, בשתי עבירות של חבלה חמורה, בכך לאחר ששתתה אלכוהול ניסתה לתקוף את בן זוגה, אך בתה החלה להיאבק בה כדי למנוע את הדבר. במהלך ההיאבקות הגיעו השתיים למטבח, הנאשמת נטלה סכין גדולה וניסתה לדקור את הבת. הבת ניסתה להתגונן ונגרם לה חתך עמוק באמה. האב הגיע כדי לחלץ את הסכין מידי הנאשמת, ואז החלה להשליך עליו חפצים ופגעה בראשו וגרמה לו חבלה חמורה. בהמשך נטלה סכין ודקה אותו בגב ובראש והוא אושפז ליומיים. הנאשמת חסרת עבר פלילי והחלה בטיפול גמילה מאלכוהול בעקבות מעצרה. בית המשפט הטיל עליה 12 חודשי מאסר בפועל.
בעפ"א ( חי') 3300/08 מד"י נ' יאשייב (26.6.08) הורשע הנאשם בכך שאחז בצוואר בת זוגו וסטר בפניה, וכן איים עליה " את לא תחיי אני אהרוג אותך, אני אחתוך אותך". בעוד המתלוננת מנסה להתקשר למשטרה, אחז הנאשם סכין, ואמר לה " מה את מתקשרת למשטרה, אני חותך את עצמי", ואז נעץ את הסכין בבטנו, לעיני בנם בן הארבע. לנאשם בעיית התמכרות לאלכוהול והוא בעל עבר פלילי קודם בעבירות אלימות. בבית משפט קמא הוטל מאסר למשך שנה, אך בעקבות ערעור המדינה הוחמר העונש ל-20 חודשי מאסר.
ענייננו שונה באופן משמעותי מן האירועים שעמדו בבסיס גזרי הדין שפירטתי בסקירה לעיל, במובן זה, שהנאשמת דנן לא השלימה את כוונתה, ולא ביצעה עבירות של פציעה באמצעות הסכין, אלא בוצעו 2 עבירות ניסיון לתקיפה ואיומים, בנוסף לעבירת התקיפה באמצעות שפיכת מיכל האקונומיקה. ואמנם, עמדתה העונשית של התביעה בעניינה של הנאשמת, מקלה בהרבה. יחד עם זאת, תיאור האירועים שבהם הורשעה, מעורר רושם של התנהגות אימפולסיבית ומסוכנת ביותר, שהמרחק בינה לבין השלמת העבירה היה דק כחוט השערה. אין לדעת כיצד היו האירועים מסתיימים חס וחלילה, אילו פעל המתלונן כדי להתגונן מפני הסכין שהוצמדה לצווארו, באופן של הדיפת זרוע הנאשמת, או בניסיון ליטול את הסכין מידיה, ואזי היתה הנאשמת נמצאת כמי שביצעה עבירות חמורות של פציעה באמצעות נשק קר.
בהקשר זה, אמר כבר בית המשפט העליון לא פעם:

"עצם הכנסת הסכין לזירת ההתגוששות, הינה בגדר מעשה שקל לשער את תוצאותיו, והאפשרות כי יעשה שימוש בסכין זו, הינה יותר מאשר אפשרות סבירה. בשינוי קל של האימרה הידועה, ייאמר, כי סכין המופיע במערכה הראשונה סופו כי יעשה בו שימוש לרעה במערכה האחרונה " (ע"פ 4618/12 פלוני נ' מד"י (29.7.12); ע"פ 4364/15 עוקבי נ' מד"י (11.8.15)

לנוכח האמור, אף שאין בדעתי כמובן לראות את הנאשמת כמי שביצעה עבירות חמורות כמו אלה שנזכרו לעיל, עדיין יש בסקירה שהובאה כדי ללמד עד כמה קצר המרחק בין האירועים שבפניי, אשר הסתיימו למרבה המזל בלא פגיעה פיסית, לבין אירועים חמורים יותר.
הנאשמת הורשעה בשורה של עבירות שבוצעו על פני תקופה משמעותית, ואין המדובר בפרץ אלימות חד פעמי.
העבירות בוצעו באלימות ואימפולסיביות, כשהנאשמת מאיימת איומים קשים על המתלונן בעזרת סכינים, או מוט ברזל, או מחבת, פעם אחר פעם, ובהזדמנות נוספת שפכה עליו תכולת מיכל אקונומיקה שהיא חומר חריף העלול להזיק לבריאות.
בחלק מן האירועים ( באישומים 2 ו-4) לא חדלה הנאשמת ממעשיה אלא לאחר שהתערבו בני משפחה אחרים. באירוע נשוא האישום הראשון הזעיק המתלונן את המשטרה, וגם אז לא חדלה, אלא נעלה את עצמה ואיימה להתאבד.
לדעתי, המתחם ההולם כל אחד מן האירועים נשוא אישומים 1, 2, 4 נע בין עונש הצופה פני עתיד, ועד מאסר בפועל, למשך שישה חודשים, אשר יכול שירוצה בעבודות שרות, בנסיבות המתאימות.
לעניין אישום 3, אני סבורה כי מידת חומרתו פחותה לעומת יתר האישומים, לפיכך המתחם ההולם בגינו נע בין עונש הצופה פני עתיד, ועד מאסר קצר בעבודות שירות.

העונש המתאים לנאשמת
לנוכח מכלול הנסיבות, ובעיקר לנוכח העובדה שכל העבירות בוצעו כלפי אותו מתלונן, במסגרת יחסים שבין בני זוג, אני מוצאת לנכון להטיל על הנאשמת עונש כולל.
לנאשמת אין כל עבר פלילי ועניין זה יישקל לזכותה.
הנאשמת נטלה אחריות לעבירות בהזדמנות הראשונה, מביעה צער וחרטה ואף פנתה מיוזמתה לטיפול פסיכולוגי פרטי והיא משתפת פעולה באופן מלא. ההתרשמות בשרות המבחן היא כי העבירות בוצעו לרקע מערכת יחסים זוגית קשה עם המתלונן, אשר התאפיינה בין השאר באלימות הדדית, ובדפוסים פתולוגיים שחלקם נעוצים עוד בטראומות שהנאשמת נושאת עמה מבית הוריה.
עולה מן התסקיר כי הנאשמת עצמה היתה כנראה קרבן לאלימות בשלבי חייה הקודמים, וגם ביחסיה עם המתלונן ספגה אלימות מצדו. המתלונן עצמו אישר כי מערכת יחסיהם היתה כרוכה באלימות הדדית, ואין מחלוקת כי לא הוגש כתב אישום נגדו בקשר לפרשה. מורכבות זו, מעמידה את עניינה של הנאשמת באור מעט שונה, וראויה להתחשבות מצד בית המשפט.
שרות המבחן העריך כי לא ניתן לשלול המשך סיכון להישנות אלימות זוגית מצד הנאשמת, ללא תהליך טיפולי ממושך.
לאחר ששקלתי את כל האמור, אני סבורה כי עדיין, חומרת מעשיה של הנאשמת וריבוי האירועים, אינם מאפשרים להעדיף את עניינה האישי על פני הטלת עונש מוחשי משמעותי. לפיכך, למרות הפגיעה הצפויה בפרנסתה, לא אוכל להימנע מהטלת עונש מאסר. יחד עם זאת, לנוכח הנסיבות המיוחדות ולאחר ששמעתי הטיעונים בעניין התמודדותה בפרנסת ביתה לבדה, יש בכוונתי להתחשב בקשייה בקביעת אורך המאסר, על מנת לצמצם את החשש לפגיעה בהכנסתה .
התרשמותי היא כי גם אם יוטל עונש מאסר בהיקף מצומצם, יהא בו כדי להבהיר לנאשמת את חומרת המעשים ולהרתיעה.
לא מצאתי לנכון להטיל קנס או פיצוי, זאת בשל מצבה הדחוק של הנאשמת, שעתידה לבצע עבודות שרות.
אשר על כן, אני גוזרת את העונשים הבאים:
2 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שרות. הנאשמת תתייצב לביצוע עבודות שירות בתאריך 3.1.16 בשעה 8.30, במשרדי הממונה על עבודות שירות במפקדת מחוז מרכז בשעה 8:00.
6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מהיום, והתנאי הוא שלא תבצע עבירות אלימות כלפי בן זוג.
4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מהיום והתנאי הוא שלא תבצע עבירות איומים.
צו מבחן לשנה.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק גזר הדין לממונה על עבודות השירות ולשירות המבחן.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ו, 30 נובמבר 2015, בנוכחות

בית משפט השלום ברחובות
ת"פ 19408-11-14 מדינת ישראל נ' ישמח משה

מאי 15

בפני כב' השופטת אפרת פינק
המאשימה
מדינת ישראל

נגד

הנאשם
אביאל שהם ישמח משה

נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד אביטל פורטנוי
הנאשם הובא על ידי שב"ס
ב"כ הנאשם עו"ד שי רודה

במסמך זה הושמטו פרוטוקולים

חקיקה שאוזכרה:
פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973: סע' 7(א), 7(ג), 28, 30(3), 31(3)
פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969: סע' 25, 25(1), 26, 26(3), 26(א), 26א

הכרעת דין
מבוא
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) יחד עם סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973 (להלן – "פקודת הסמים המסוכנים").
לפי המיוחס בכתב האישום, ביום 29.10.14, בשעה 16:31 לערך, הגיעו שוטרים יחד עם כלבן לביתו של הנאשם ברחוב השעורה 19 בבני העי"ש (להלן – "הבית") במטרה לבצע חיפוש. לאחר החיפוש בבית, ובעקבות סימון של הכלב, עברו השוטרים לחפש בבית הצמוד לביתו של הנאשם (להלן – "הבית הסמוך") שבו מתגורר בן דודו של הנאשם, אבי נאסימי. באותן נסיבות החזיק הנאשם בבית הסמוך סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 82.40 גרם נטו, סם מסוכן מסוג LSD בנפח 2.10 מ"ל נטו וסם מסוכן מסוג MDMA כטבליה. כמו כן החזיק הנאשם 70 ריבועי נייר של סם מסוכן מסוג DOC, שהינו נגזרת מבנית של אמפטאמין, וסם מסוכן מסוג ALFA-PVP במשקל 0.2613 ו-0.6163 גרם (להלן כל הסמים יחדיו – "הסמים").
במענה לכתב האישום טען בא כוח הנאשם, כי החיפוש אינו חוקי, וזאת משום שהתבצע בכתובת שונה מזו שצוינה בצו החיפוש. פסלות החיפוש גם מובילה, כך לטענתו, לפסילת הודאתו של הנאשם שהתקבלה בעקבותיו. לחלופין טען, כי הסמים משמשים לשימושו העצמי של הנאשם.

התשתית העובדתית
ביום 29.10.14 הגיעו שוטרים לביצוע חיפוש בביתו של הנאשם, לפי צו חיפוש (ת/6). צו החיפוש התיר עריכת חיפוש בביתו של הנאשם.
בחיפוש נטלו חלק שלושה שוטרי סיור, בני אברהמי, יוסי מלכה ועודד מלל, ובהמשך הצטרף אליהם עופר סיקולר, שהוא כלבן (להלן – "הכלבן").
מעדויות השוטרים עולה, כי הנאשם זוהה ברחוב ונתן את הסכמתו לחיפוש. תחילה נערך חיפוש על גופו. לאחר מכן, בהגיעם לבית, נתן הנאשם את הסכמתו לעריכת חיפוש ללא עדים, ונערך חיפוש ראשוני בבית. כאשר הגיע הכלבן, הכלב הנחה אותם לשער אחורי בגדר הגינה. הנאשם אמר להם בשלב זה שאסור להם לחפש בחצר הבית הסמוך שאינו שייך לו. למרות דבריו של הנאשם, השוטרים נכנסו דרך השער לחצר הבית הסמוך והכלב הוביל אותם לפיר שבו נמצאו הסמים. הפיר היה מכוסה בדלת ובאופנוע ישן. השוטר מלל מצא את הסמים בתוך הפיר ובין היתר אמר שמצא קריסטל. השוטר אברהמי הוסיף, שכאשר השוטר מלל נכנס לחפש בתוך הפיר, ותוך כדי החיפוש בו, אמר הנאשם "עכשיו אכלתי אותה שנה בפנים". לדבריו, הודיע לנאשם שכל מה שהוא אומר, עשוי לשמש לחובתו, והנאשם הודה שהסמים שלו וכן הוסיף, כי אין מדובר בקריסטל אלא ב-MDMA. בהמשך לכך נעצר הנאשם (פרוטוקול הדיון, בעמ' 18 – 22; ת/7).
הוגשו תמונות של הפיר ושרטוט של המקום (ת/8 – ת/11). כן הוגש לבית המשפט דו"ח חיפוש, טפסי לוואי למוצג סם ודו"ח שרשרת סם (ת/5; ת/6; ת/12; ו-ת/13). הוגשו גם חוות דעת מומחים של המעבדה האנליטית במז"פ, שלפיה נמצאו סמים בסוגים ובכמויות שלהלן: 2 שברי לוח של חשיש במשקל כולל של 82.40 גרם; 1 בקבוק LSD בנפח 2.10 מ"ל; 1 טבליה MDMA; 4 יחידות ALFA-PVP במשקל כולל של 2.6163 גרם נטו; 1 יחידה ALFA-PVP במשקל כולל של 0.2897 גרם נטו; 70 ריבועי נייר DOC; וכן 28 ריבועי נייר שלא נמצא בהם סם (ת/14; ת/15).
מעדותו של הכלבן עולה, כי הגיע לביתו של הנאשם והכלב זיהה בכל החצר סימנים, שהם מעתקי ריח של סם. הכוונה לשרידים של ריח הנמצאים על גבי חפצים שאדם עם סם בידיו נגע בהם. במהלך רוב החיפוש הכלב היה משוחרר. הכלב הוביל את הכלבן לשער, שהיה סגור אולם לא נעול, והוא פתח לו את השער. עוד ציין כי זכור לו שהנאשם ניסה להרחיק עצמו מהמקום. עם פתיחת השער "הכלב השתגע" והתמקד בפיר הנמצא מתחת לבנין. הפתח היה מכוסה בקרש ובאופנוע ישן, שמישהו שם על מנת שלא ייכנסו. בעקבות זאת סימן לשוטרים את הנקודה הרלבנטית והם חיפשו ומצאו סמים (פרוטוקול הדיון, בעמ' 10 – 13).
עוד מסר הכלבן, כי השטח שאליו הוביל הכלב היה כלוא בין הבניינים והיה קל יותר לעבור אליו מהחצר של הנאשם. לדבריו, השער מלמד כי הייתה גישה לשטח מחצרו של הנאשם. לדבריו, בכל חיפוש באמצעות כלב, שטח החיפוש רחב יותר מהשטח המבוקש, וזאת משום שפרודות הריח נישאות ברוח גם מחוץ לשטח הרלבנטי (שם, בעמ' 13 – 14).
הנאשם אישר בעדותו את רוב רובם של הפרטים שמסרו השוטרים ולמעשה אין מחלוקת עובדתית של ממש באשר לחיפוש עצמו. עוד הוסיף, שכאשר נמצאו הסמים, חשש שיסבכו את בני משפחתו המתגוררים בבית הסמוך ולפיכך הודה שהסמים שלו. לדבריו, לו ידע שהחיפוש לא חוקי, לא היה מודה שהסמים שלו. עם זאת, הנאשם לא חזר בו מהודאתו כי הסמים שלו, אלא טען כי הם לשימושו העצמי (שם, בעמ' 16 – 17).

גדר המחלוקת
המחלוקת בתיק הינה משפטית בעיקרה: האם החיפוש שבמהלכו נתפסו הסמים היה כדין? ואם החיפוש לא היה כדין, מה נפקותו? מחלוקת נוספת עניינה בשאלה אם הסמים הינם לשימושו העצמי של הנאשם, אם לאו.
לטענת באת כוח התביעה, עסקינן בחיפוש ללא צו, לפי סעיף 28 לפקודת הסמים וסעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן – "פקודת מעצר וחיפוש"). על בית המשפט לבחון אם היה יסוד סביר להניח כי נמצאים סמים בבית הסמוך, וזאת על בסיס נסיבותיו של המקרה ושיקול הדעת המקצועי של השוטרים. במקרה הנדון, שוטרים הגיעו לביתו של הנאשם עם צו חיפוש. הנאשם הסכים לחיפוש בביתו ללא נוכחות עדים. במהלך החיפוש בביתו של הנאשם התפתח יסוד סביר לחיפוש בבית הסמוך משום שכלב מיומן, שמומחיותו לזהות סמים, הריח סמים והוביל את הכלבן מביתו של הנאשם, דרך שער בחצר, אל הסמים שנמצאו בפיר בבית הסמוך. בעת מציאת הסמים, הודה הנאשם שהסמים שלו. בן דודו של הנאשם, נאסימי, המתגורר בבית הסמוך, העיד ומסר כי הסמים אינם שייכים לו. עוד הוסיפה, כי אין לנאשם מעמד לטעון בדבר חוקיות החיפוש שעניינו בחיפוש בבית שאינו שייך לו.
עוד טענה באת כוח התביעה, כי גם אם יקבע בית המשפט כי החיפוש לא היה חוקי, הרי שלפי ההלכה שקבע בית המשפט העליון בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (4.5.06) (להלן – "הלכת יששכרוב") לא מתקיימים במקרה דנן התנאים לפסילתה של ההודאה שמסר הנאשם. במקרה הנדון נתפסה כמות גדולה של סמים השייכים לנאשם ומכאן שאין לפסול את הסמים שנתפסו ואת ההודאה שהתקבלה בעקבות החיפוש.
עוד הוסיפה וטענה באת כוח התביעה, כי הנאשם לא עמד בנטל להפריך את החזקה שלפיה כמות הסמים מלמדת כי אינם לשימושו העצמי. הנאשם אמנם העיד כי הוא צרכן סמים מגיל 15, אולם לא הביא ראיות בתמיכה לכך. הנאשם גם טען כי אינו מכור לסמים וכי לא צרך סמים באופן שוטף. יתר על כן, הסמים נתפסו כשהם שלמים וגם בכך יש להעיד כי לא נועדו לשימושו העצמי. גם טענותיו של הנאשם בדבר יכולתו הכלכלית לרכוש סמים אינן משכנעות, כאשר הנאשם לא עבד בתקופה שלפני האירוע נשוא כתב האישום. יתר על כן, יש לראות בטענותיו של הנאשם בעדותו בבית המשפט כעדות כבושה ואין לייחס להן כל משקל.
בא כוח הנאשם טען, כי החיפוש אינו כדין, וזאת משום שלא התקיים יסוד סביר לחשד הנדרש לצורך ביצוע החיפוש, לפי סעיף 25 לפקודת מעצר וחיפוש. הנאשם אמנם הסכים לעריכת החיפוש בביתו שלא בפני עדים, אולם מסר לשוטרים שאינם יכולים לחפש בבית הסמוך. גם לא התקבלה הסכמה של בן הדוד נאסימי לחיפוש בביתו שלא בפני עדים. לטענתו, כאשר מיישמים את הלכת יששכרוב על המקרה הנדון, יש לקחת בחשבון את זכותו של אדם לפרטיות ולכבוד בביתו. ההודאה של הנאשם ניתנה בשל מציאת הסמים ומכאן שמדובר בראיה שהתקבלה רק בשל החיפוש שלא כחוק. גם הודאתו של הנאשם בעדותו בבית המשפט ניתנה כהמשך להודאה הפסולה שניתנה בבית הסמוך. לטענתו, לפי ההלכה שנקבעה בע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (1.8.11) (להלן – "הלכת פרחי"), יש קשר חזק בין החיפוש להודאה, ומכאן שיש לפסול את ההודאה.
עוד טען, כי בית המשפט אינו יכול לבסס את הכרעת דינו על עדות הכלבן, משום שאין מדובר בעדות מספקת. לטענתו, בת.פ (מחוזי, ת"א) 908/67 מדינת ישראל נ' שוורץ (10.4.68) (להלן – "פס"ד שוורץ") נקבעו התנאים לקבלת עדותו של כלבן, ובין היתר, הוכחת תכונות הכלב, אילופו ונסיונו. במקרה הנדון, לא הובאו ראיות בדבר תכונותיו ויכולותיו של הכלב. מכל מקום, אין להתבסס על עדותו של הכלבן כעדות יחידה. עוד הוסיף, כי אין לקבל את עדותו של הכלבן, שלפיה הכלב זיהה סמים עוד לפני שנכנס לחצר הבית הסמוך, וזאת משום ששוטרים אחרים העידו כי הכלב זיהה סמים רק בסמוך לפיר. גם הכלבן עצמו העיד כי היו מעתקי ריח בביתו של הנאשם ולא היה דבר חריג בבית הסמוך, דווקא.
בא כוח הנאשם הוסיף וטען, כי עלה בידי הנאשם להפריך את החזקה, שלפיה הסמים אינם לשימושו העצמי. הנאשם העיד כי החל לצרוך סמים בגיל צעיר, בשל פגיעה שפגע בו דודו, ויש לטענתו חיזוק בתלונה שהגיש למשטרה בענין זה. הנאשם אמנם לא סיפר על כך בחקירתו, אולם זאת משום רגישות הענין. גם לא ניתן לשלול את האפשרות כי הנאשם רכש סמים בכמות גדולה על מנת להוזיל עלויות. טבעי גם שהנאשם עצמו אינו מודה כי הוא מכור לסמים. לא נמצא במקום משקל אלקטרוני וגם לא נמצאו סכומי כסף גדולים. הנאשם העיד כי הוריו מסייעים לו כלכלית ומכאן שיש לו מקורות מימון. יתר על כן, ריכוז הסמים לא נבדק וייתכן כי הנאשם זקוק לכמות גדולה של סמים על מנת לקבל את ההשפעה הרצויה.
בא כוח הנאשם הוסיף תחילה טענה נוספת, שלפיה החומר מסוג DOC כלל אינו סם אסור. בהמשך לכך ביקש לשקול את האפשרות לחקור נגדית את מומחי התביעה ולהביא חוות דעת מומחה מטעמו. על אף שאפשרתי לבא כוח הנאשם מספר דחיות לצורך היערכות לעדויות מומחים, לקראת סיום ההליך חזר בו מטענתו זו. מטעם זה לא נשמעו בסופו של דבר עדויות מומחים בתיק והמסמכים שערכו מומחים מטעם התביעה הוגשו בהסכמה.

דיון והכרעה
חוקיות החיפוש – המסגרת הנורמטיבית
לפי סעיף 25 לפקודת מעצר וחיפוש:
שוטר רשאי, בלא צו חיפוש, להיכנס ולחפש בכל בית או מקום אם –
יש לשוטר יסוד להניח שמבצעים שם פשע, או שפשע בוצע שם זה מקרוב …".
סעיף 28 לפקודת הסמים המסוכנים מחיל את סעיף 25(1) לפקודת מעצר וחיפוש גם ביחס לעוונות בעבירות סמים.
מהם הנתונים שעליהם יכול לבסס שוטר את ה"יסוד להניח", משמע את החשד הסביר, שבוצע פשע או עוון? בבג"צ 465/75 דגני נ' שר המשטרה ואח', פ"ד ל(1) 337 (6.11.75) קבע בית המשפט העליון:
"יכול הוא לפעול על-פי מגוון של נתונים ועובדות שהגיעו לידיעתו במישרין, החל מהסתכלות ישירה על האירוע, וכלה בהבחנה באחד מחושיו האחרים (כגון הרחת ריח של אופיום או חשיש); יכול גם שהחשד של השוטר יתבסס על טענותיו של צד שלישי, היינו אין הכרח שהחשדות היו תולדה של עובדות אותן חזה במו עיניו או חש בחושיו במישרין …" (ההדגשות אינן במקור – א.פ) (שם, בעמ' 352).

ועוד נפסק לענין זה ברע"פ 10149/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (6.3.12), בפסקה 16 (להלן – "הלכת בן חיים"), כי מבחן החשד הסביר הוא בעיקרו מבחן אובייקטיבי שבו נדרש בית המשפט להעריך את סבירות שיקול דעתו של השוטר שערך את החיפוש על יסוד נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, על המידע שהיה בידי השוטר בעת עריכת החיפוש ועל ניסיונו ושיקול דעתו המקצועיים של השוטר.
סעיף 26(א) לפקודת החיפוש מוסיף וקובע תנאים לעריכת חיפוש, כדלקמן:
"חיפוש, בין על פי צו ובין שלא על פי צו, ייערך בפני שני עדים שאינם שוטרים, זולת אם –
(1) לא ניתן בנסיבות הענין ובגלל דחיפותו לערכו כאמור; נסיבות הענין וטעמי דחיפותו יפורטו בפרוטוקול שייערך;
(2) שופט הרשה לערכו שלא בפני עדים;
(3) תופש הבית או המקום שבו נערך החיפוש, או אחד מבני ביתו הנוכחים שם, ביקש לערכו שלא בפני עדים; הבקשה תפורש בפרוטוקול שייערך.
מהפסיקה עולה כי חיפוש שלא בפני שני עדים אובייקטיביים אינו כחוק ובנסיבות מסויימות עשוי להביא לפסילת הראיות שהתקבלו במסגרתו, בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בהלכת יששכרוב ובפרט באשר לחיפוש בהלכת בן חיים (ת"פ (רח') 59911-12-13 מדינת ישראל נ' פרי (20.4.15); ת"פ (ת"א) 50516-05-13 מדינת ישראל נ' יחיא ואח' (22.1.15); ת"פ (פ"ת) 6763-01-14 מדינת ישראל נ' מדרי (12.10.14); ת"פ (טב') 23135-06-12 מדינת ישראל נ' רחמני (23.4.14); ת"פ (אשד') 25815-04-11 מדינת ישראל נ' ודוויצנקו (21.5.12)).
חוקיות החיפוש במקרה הנדון
האם החיפוש היה חוקי במקרה הנדון?
החיפוש בביתו של הנאשם היה כחוק, וזאת משום שנעשה לפי צו ובהסכמתו כי החיפוש ייערך שלא בפני עדים. אולם, בביתו של הנאשם לא נמצאו סמים.
המחלוקת בדבר חוקיות החיפוש עניינה בחיפוש שנערך עם המעבר דרך השער לחצר הבית הסמוך. הראיות מלמדות, כי במהלך החיפוש בביתו של הנאשם, הכלב הוביל את הכלבן ואת השוטרים שהיו עמו, לכיוון שער בחצר ביתו של הנאשם. כל העדים מסרו, כי הנאשם ציין בפני השוטרים כי אין להם סמכות לחפש בחצר הבית הסמוך. למרות דברים אלו, הכלבן פתח את השער והכלב הוביל אותו לפיר המצוי בקיר הבית הסמוך, שבו מצאו השוטרים את הסמים.
מכאן, כי הסמים נמצאו לאחר שהכלב הוביל את השוטרים לבית הסמוך, השייך לנאסימי, שהוא בן דודו של הנאשם. הנאשם הודה שהסמים הינם שלו בסמוך לאחר מציאת הסמים. לאחר מכן שב והודה הן בחקירותיו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט. הראיות העומדות, אפוא, לחובתו של הנאשם כוללות את הסמים שנתפסו ואת הודאתו.
צו החיפוש חל אך על ביתו של הנאשם ולא על כתובת הבית הסמוך. מכאן, כי החיפוש בחצר הבית הסמוך הינו חיפוש ללא צו. בנסיבות אלו, מתעוררת השאלה אם היה לשוטר חשד סביר, כי מתבצע בחצר הבית הסמוך פשע או עוון לפי פקודת הסמים, וזאת בהתאם לסעיף 25 לפקודת מעצר וחיפוש וסעיף 28 לפקודת הסמים? הגעתי למסקנה כי התשובה על כך בחיוב.
הראיות מלמדות, כי החשד של השוטרים בכלל, ושל הכלבן בפרט, התבסס בעיקר על כך שהכלב הוביל אותם אל השער ומשם אל הפיר, וזאת לצד התנהגותו של הכלב. לכך יש לצרף את אמירתו של הנאשם כי אסור להם להיכנס לחצר הבית הסמוך. התנהגות זו הינה מעוררת חשד, כאשר זה מכבר הסכים לחיפוש בביתו שלא בפני עדים.
הכלבן העיד כי הכלב הריח מעתקי ריח כבר בביתו של הנאשם והוביל אותו לשער ומשם לחצר הבית הסמוך ולפיר שבבית הסמוך. עוד העיד הכלבן, כי לא ידע למי שייכת החצר. לאחר שעברו את השער, הכלב "ממש השתגע" ולפי התנהגותו של הכלב הבין כי יש במקום סמים. מעדותו של הכלבן עולה, כי למרות שהוא עצמו לא הריח את הסמים, באמצעות מיומנותו ומקצועיותו, ידע לפרש את התנהגותו של הכלב ואפשר לכלב להובילו לעבר הסמים. לענין זה, אין משמעות של ממש לפרשנות שנתנו השוטרים האחרים במהלך עדותם בדבר התנהגותו של הכלב, משום שהם עצמם העידו כי אינם מיומנים בהבנה ובפירוש התנהגותו של הכלב.
כאן המקום להעיר, כי חקירה נגדית ממושכת שערך בא כוח הנאשם לכלבן עסקה בתנאים שבהם נערך החיפוש באמצעות הכלב, כישוריו של הכלב ובגורמים המשפיעים על יכולת החיפוש שלו, כגון עייפות, חום ומשבי אוויר. בהקשר זה העיד הכלבן, כי מדובר בכלב מיומן למציאת סמים ואמצעי לחימה. לא מצאתי כי היה בקו חקירה זה כדי לתרום לדיון בתיק, כאשר בסופו של דבר עלה בידי הכלב למצוא סמים, משמע כי הכלב ביצע מלאכתו במקצועיות ובהצלחה.
למעשה, בחיפוש שנערך באמצעות כלב, משמש הכלב כאמצעי המסייע למשטרה לאתר ראיות. במובן זה, הכלב משמש כאמצעי בעל חוש ריח משוכלל המסייע לכלבן. השימוש בכלב לצורך החיפוש דומה לשימוש בכל אמצעי אחר שעושה המשטרה במסגרת עבודתה, כגון משקפות, גלאי מתכות ואמצעי הגברה.
מכאן, כי הובלת הכלבן על ידי כלב והתנהגותו של הכלב מהוות, אפוא, בסיס לגיטימי לקיומו של חשד המאפשר ביצוע חיפוש ללא צו.
שאלה נוספת המתעוררת עניינה בתנאים שבהם נערך החיפוש בבית הסמוך לפי סעיף 26(א) לפקודת מעצר וחיפוש.
כאמור, הנאשם נתן הסכמתו לערוך את החיפוש בביתו שלא בפני עדים. בהגיע השוטרים לחצר הבית, הודיע הנאשם לשוטרים כי אין להם סמכות לערוך את החיפוש בבית הסמוך. היעדר הסכמתו של הנאשם לעריכת החיפוש בבית הסמוך, מלמדת, מכללא, כי גם לא הסכים לעריכת החיפוש בבית הסמוך שלא בפני עדים.
גם לא התקבלה הסכמה של נאסימי, או מי מתופשי הבית הסמוך, לעריכת החיפוש. מכאן, כי החיפוש בבית הסמוך נעשה ללא הסכמה של תופש הבית לעריכת חיפוש שלא בפני עדים, וזאת בניגוד לסעיף 26א לפקודת מעצר וחיפוש. המשמעות שיש לייחס לכך תידון בהמשך.
הכלבן, הכלב והחשד הסביר
בטרם דיון בהשלכה שיש למסקנות באשר לחוקיות החיפוש, כאן המקום להתייחס לטענת בא כוחו של הנאשם, כי אין לייחס משקל לעדותו של הכלבן, משום שלא הוכחו מיומנותו של הכלב, כישוריו ויכולותיו. לפי טענה זו, אין לייחס משקל לעדותו של הכלבן ולראיות שעניינן בהתנהגות הכלב וממילא לא ניתן היה לבסס עליהן את החשד הסביר.
הגם שמדובר בטענה שובת לב, אין בידי לקבלה. הראיות העיקריות העומדות לחובתו של הנאשם הינם הסמים שנתפסו בחיפוש וכן הודאתו שניתנה בעקבות החיפוש. לצד הודאת הנאשם שניתנה בסמוך לחיפוש, שב הנאשם והודה כי הסמים הם שלו גם בחקירותיו במשטרה וגם בעדותו בבית המשפט.
הכלב מצא את הסמים. בכך יש כדי להוכיח כי הוא מיומן, מוכשר ומסוגל למצוא סמים. המסקנה בדבר משקל הראיה מתבססת, אפוא, על תוצאות מעשיו של הכלב. בדומה, גם המסקנה כי ניתן היה לבסס את החשד הסביר על התנהגות הכלב מבוססת על התוצאה שהשיג, דהיינו מציאת הסמים. יתר על כן, עדותו של הכלבן והתנהגותו של הכלב אינם עומדים כשלעצמם כראיות עצמאיות לחובתו של נאשם, אלא אך כרקע שיש בו הסבר לחשד הסביר שהתעורר בלב השוטרים ולאופן שבו הגיעו השוטרים לפיר שבו נמצאו הסמים.
מטעם זה טענת בא כוח הנאשם שלפיה יש צורך בהוכחת התנאים למקצועיותו של הכלב בטרם תתקבל עדות הכלבן, איננה רלוונטית למקרה שלפניי.

בע"פ 908/67 צוקרמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1599 (26.10.55) (להלן – "פס"ד צוקרמן") נדונה סוגיית קבילות זיהוי על ידי כלב. באותה פרשה הכלב זיהה כלב את הנאשם במסדר זיהוי והתעוררה שאלת כשרות עדותו של כלבן בקשר לזיהוי. בית המשפט קבע, כי למרות הדיעה הרווחות במשפט האמריקאי כי עדות כזאת יכולה לשמש כראיה נסיבתית או כסיוע לעדויות אחרות, אם אין ראיות אחרות להרשעת הנאשם ללא עזרת הכלב, מוטב לזכותו. עוד קבע, כי רק במקרים נדירים שבהם השתכנע בית המשפט שהזיהוי באמצעות הכלב היה חד משמעי, ניתן יהיה לקבלו כעדות מסייעת. למסקנה זהה הגיע בית המשפט בפס"ד שוורץ, שאליו הפנה בא כוח הנאשם, שבו נקבע כי עדות בדבר זיהוי על ידי כלב לא תשמש כעדות יחידה להרשעה.
מעניין להעיר, כי בפס"ד צוקרמן הובאה סקירה בדבר התפתחות הדין האמריקאי ביחס לזיהוי על ידי כלב. צוין, כי הסוגייה נדונה לראשונה בארה"ב במדינות הדרום בתקופה שבה העבדות עודנה הייתה חוקית. באותה העת עשו שימוש בכלבים לשם איתורם וזיהויים של עבדים ברחנים, ובמדינות בדרום ארה"ב קיבלו את הראייה כמספקת להרשעה. עם זאת, במדינות מסויימות סרבו לקבלה או שהתנו לה תנאים. בהמשך, חלו תמורות בנושא הזיהוי על ידי כלב וצומצם השימוש בו. כל זאת ציינתי רק לשם הרחבת הדעת ואין לכך, כאמור, השלכה על הסוגייה הנדונה כאן, משום שבמקרה שלפניי הממצאים בדבר משקל עדותו של הכלבן והראיות הנוגעות להתנהגות הכלב מתבססים בעיקר על הצלחתו במציאת הסמים.
בתיק דנן עומדים, אפוא, לחובתו של הנאשם, הסמים שנמצאו בחיפוש, וכן הודאתו כי הסמים הם שלו. ההודאה ניתנה הן בעת מציאת הסמים, הן בחקירותיו של הנאשם במשטרה והן בעדותו בבית המשפט. אין חשש בנסיבות אלו, כי ההובלה של הכלב אל הסמים בטעות יסודה – וזאת בניגוד למקרים שעניינם זיהוי על ידי כלב – ומכאן שאין חשש כי ההובלה הובילה להרשעת חף מפשע.
לאור האמור, השתכנעתי כי יש לייחס משקל מלא לעדותו של הכלבן ולראיות שהביא בדבר התנהגות הכלב, וזאת הגם שמדובר בראייה שאיננה מרכזית להכרעת הדין.
האם יש לפסול את ראיית הסמים ואת ההודאה שהתקבלה בעקבותיה?
כאמור, החיפוש בבית הסמוך נערך בהתאם לחשד סביר כי מתבצעת בו עבירת סמים, וזאת לאחר שהכלב הוביל את הכלבן והשוטרים האחרים למקום. עם זאת, החיפוש נערך שלא בפני עדים ומבלי שניתנה הסכמה של תופש הבית הסמוך לעריכת החיפוש.

מה המשמעות שיש לייחס לכך – והאם יש לפסול את ראיית הסמים ואת ההודאות שניתנו בעקבות תפיסתם? הגעתי למסקנה, כי התשובה לכך הינה בשלילה, וזאת ממספר טעמים הבאים בחשבון במסגרת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית.
בהלכת יששכרוב קבע בית המשפט העליון כי אין בעצם השגתה של ראיה שלא כדין, כדי להביא באופן אוטומטי לפסילתה, תוך שהתווה את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. לפי דוקטרינה זו, בהחלטה אם לפסול ראיות שהושגו שלא כדין, על בית המשפט לאזן בין הערכים המתנגשים, כאשר על כפות המאזניים עומדים מחד גיסא, הצורך להגן על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי, ומאידך גיסא, ערכים ואינטרסים ציבוריים שונים, וביניהם גילוי האמת, הלחימה בפשע וההגנה על זכויותיהם של נפגעי עבירה. עוד נקבע, כי במסגרת האיזון על בית המשפט להתחשב בשלוש קבוצות של שיקולים: הקבוצה האחת, אופיה וחומרתה של אי-החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה; הקבוצה השניה, מידת ההשפעה של הפגם על הראיה שהושגה. בהקשר זה על בית המשפט לבחון באיזו מידה עשוי הפגם להשפיע על מהימנותה ועל ערכה הראייתי של הראיה; הקבוצה השלישית נוגעת להשפעה שיש לפסילת הראיה על מלאכת עשיית הצדק במובנה הרחב, תוך השוואה בין המחיר החברתי הכרוך בפסילת הראיה לבין התועלת החברתית שבפסילתה. בהקשר זה יש לשקול את חשיבות הראיה להוכחת האשמה, מהות העבירה המיוחסת לנאשם ומידת חומרתה.
בהמשך לכך התעוררה השאלה בדבר דינה של "ראיה נגזרת", משמע ראיה שהושגה בעקבות ראיה פסולה אחרת. בהלכת פרחי קבע בית המשפט העליון, כי ראיה נגזרת לא תהיה חסינה לעולם מפני פסילה, אלא שיש להחיל גם לגביה את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ולבחון אם קבלתה תוביל לפגיעה מהותית שאיננה מידתית בזכותו של הנאשם להליך הוגן. אמות המידה לכך יהיו אותם השיקולים המשמשים לבחינת הראיה הראשית, בשינויים המתאימים. בין היתר יש להביא בחשבון את הזיקה בין הראיה הנגזרת ובין הראיה הראשית. ככל שהזיקה בין הראיות חזקה יותר, עשויה אי החוקיות שדבקה בראיה הראשית להכתים גם את הראיה הנגזרת.
ראשית באשר לאופיה ולחומרתה של אי החוקיות – במקרה דנן, החיפוש החל כחיפוש חוקי בביתו של הנאשם לפי צו ובהסכמתו של הנאשם לעריכתו שלא בפני עדים. למעשה, הנאשם חזר בו מהסכמתו לעריכת החיפוש רק כשהשוטרים הגיעו לשער. גם בשלב זה לא הדגיש כי הוא חוזר בו מהסכמתו לעריכת החיפוש שלא בפני עדים, אלא ציין כי אסור לשוטרים לעבור את השער. חומרתה של אי החוקיות בנסיבות אלו אינה גדולה, וזאת משום שמלכתחילה נתן הנאשם את הסכמתו לחיפוש שלא בפני עדים. יתר על כן, גם אופיה של אי החוקיות מלמדת, כי אין המדובר בפגם חמור. סעיף 26(3) לפקודת מעצר וחיפוש מקנה הגנה לתופש הבית והזכויות המנויות בו שייכות לתופש הבית. אמנם, מעדותו של תופש הבית ושל השוטרים עולה, כי לא נתבקשה וממילא לא נתנה הסכמתו, אולם הטענות בדבר הפגם שבחיפוש לא נטענו בשמו, אלא בשם הנאשם. מכאן, שהרציונל העולה מסעיף 26(3) לפקודת מעצר וחיפוש, שלפיו לתופש הבית קיימת זכות שהחיפוש יתקיים בפני שני עדים, אינו מתקיים במקרה שלפנינו, וגם הפגם שבהתנהלות השוטרים מוביל לפגיעה עקיפה בלבד בזכויותיו של הנאשם.
שנית, באשר למידת ההשפעה של הפגם על מהימנותה וערכה הראייתי של הראיה – הראיות שהוגשו בהסכמה מלמדות כי נתפשו בפיר סמים ממספר סוגים ובכמות העולה על זו המותרת לשימוש עצמי. הנאשם הודה כי הסמים שנתפשו שלו בשלושה שלבים: מיד עם מציאת הסמים, כאשר גם תיקן את דברי השוטר בשלב זה וציין כי הסם הינו מסוג MDMA ולא קריסטל; במהלך חקירותיו; בעדותו בבית המשפט. נכון אמנם, כי הנאשם הודה כנגזרת של חיפוש שנמצא בו פגם, אולם לא מתעורר חשש כלשהו בדבר מהימנות הראיה.
שלישית, באשר להשפעת פסילת הראיה על מלאכת עשיית הצדק במובנה הרחב – המדובר בתפישת סמים בכמות בלתי מבוטלת וקיים אינטרס ציבורי מובהק שלא לפסול את ראיית הסמים ואת ההודאות שבאו בעקבות החיפוש. לענין זה יש להוסיף, כי ההודאות הן ראייה נגזרת, כהגדרתן בהלכת פרחי, ועל אף שניתנו בעקבות החיפוש, כאשר מדובר בשלוש הודאות עוקבות, הזיקה ביניהן לבין החיפוש פחותה.
מכאן שלא מצאתי כי מתקיימים התנאים לפסילת הראיות העומדות לחובתו של הנאשם.

האם עלה בידי הנאשם להפריך את החזקה שלפיה הסמים משמשים שלא לצריכה עצמית?
הנאשם החזיק סמים בכמות העולה על זו המוגדרת לשימוש עצמי.
סעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים קובע חזקה בזו הלשון:
"מי שהחזיק סם מהסוג המפורט בתוספת השניה בכמות העולה על הכמות המפורטת לצידו – חזקה שהחזיק בסם שלא לצורך צריכתו העצמית ועליו הראיה לסתור".

על הנאשם המבקש לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 30(3) לפקודת הסמים מוטל נטל השכנוע במידה הנדרשת במשפט אזרחי, דהיינו שעליו להטות את מאזן ההסתברויות (יעקב קדמי על פקודת הסמים המסוכנים – הדין בראי הפסיקה (2007), בעמ' 141, 274). להפרכת החזקה נקבעו מבחני עזר הלוקחים בחשבון, בין היתר, את הנתונים הבאים: הצורך והיכולת להשתמש בכמות שנתפשה בחזקתו של הנאשם בפרק זמן סביר; קיומם של מקורות מימון עצמי (בש"פ 3437/01 חזיזה נ' מדינת ישראל (30.5.00); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (14.8.95);).
הרציונל העומד מאחורי מבחני העזר הינו פשוט. החוק קבע חזקה לפיה אדם מחזיק בכמות גדולה של סם על מנת לסחור בו. לפיכך מכונה החזקה לעיתים "חזקת הסחר". על נאשם המבקש לסתור חזקה זו, משמע להוכיח כי אינו סוחר בסם, להראות כי הוא צורך בעצמו את הסם שנתפש, וכי באפשרותו להשיג את הסם שהוא צורך ללא מכירת סמים בעצמו.
לא עלה בידי הנאשם להפריך את החזקה וזאת משום שמסר גרסאות סותרות ובלתי הגיוניות הן באשר לצורך והיכולת שלו להשתמש בכמות שנתפשה בפרק זמן סביר, והן באשר למקורות המימון שלו. אפרט להלן את גרסאותיו של הנאשם לענין זה בהודעותיו במשטרה (ת/1; ת/2; ו-ת/3) ובעדותו בבית המשפט.
הצורך והיכולת של הנאשם לצרוך בעצמו את הסמים שנתפשו – בחקירותיו מסר כי הוא מעשן סמים ולא יסף. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט מסר, כי הוא מעשן סמים מגיל צעיר וכי הוא מחזיק בסמים לשימושו העצמי. עוד הוסיף, כי הוא ילד מאומץ וכי חווה פגיעה קשה בידי בן דודו בהיותו בן 15. לטענתו, הגיש תלונה נגד בן הדוד אולם חזר בו בלחץ המשפחה. לדבריו, הוא אינו נרקומן ואינו מקבל תחליף סם במעצר. לדבריו, עשה כל פעם שימוש בסוג סם שונה ובכמויות משתנות. הנאשם גם טען שהחזקת סמים במצב שלם ולא מחולק מעידה כי הוא עושה בהם שימוש עצמי (פרוטוקול הדיון, בעמ' 16 – 20).
מקורות המימון של הנאשם – בהודעתו הראשונה טען תחילה כי השיג את הסמים כשבועיים לפני שנתפסו ולאחר מכן אמר שרכש אותם ביום חמישי שעבר. לדבריו, הוא משתמש בסמים וקונה אותם בכמות גדולה משום שזה זול יותר. בהודעתו השניה מסר, לעומת זאת, כי בולי הסמים נמצאים אצלו לפחות ארבעה – חמישה חודשים וכי לקח הלוואה מחבר על מנת לקנותם, את בקבוק ה-MDMA קנה כחמישה חודשים קודם לכן ואילו את החשיש קנה כשבועיים וחצי קודם לתפישה. לעומת זאת, את הסמים מסוגMDMA קנה כשישה חודשים קודם לכן. עבור כל הקנייה שילם מעל 9,000 ₪. בהודעתו השלישית הוסיף, כי הוא מרצה עבודות שירות ואינו עובד כשנה וחצי. עוד ציין כי הוא מממן את הסמים "פה נכנס שותף עם חבר … פה לוקח הלוואה מסתדר". לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט ציין, כי הוא מממן את הסמים מהלוואות, מטיפים שהוא מקבל בחברה קדישא, שם הוא מרצה עבודות שירות, וגם הוריו מסייעים לו כלכלית. לדבריו, הוא רוכש כמות גדולה של סמים על מנת לזכות בהנחה ברכישה. כאשר נשאל מדוע אמר בחקירה כי היה שותף עם חבר וכך מימן הסמים אמר כי, לא היה שותף עם חבר, ושוטר "דחף את המילים האלה … כי אף פעם לא דיברתי על חבר", משמע שהוא אמר חצאי מילים והשוטר השלים אותן. הנאשם ציין תחילה כי רכש את החומר שבועות לפני שנתפסו. כאשר נשאל מדוע מסר מועדים שונים בחקירה אמר, כי נחשד בסחר בסמים ומה שהיה חשוב לו זה להפריך את האשמה ואילו התשובות שנתן היו פחות חשובות. לאחר מכן מסר, כי רכש את הסמים בתקופות שונות וכך מימן את רכישתם. את הבקבוקון קנה כמה שבועות או חודשים לפני המעצר ואת היתר בפרק זמן של כחצי שנה. לאחר מכן שב ותיקן ואמר כי רכש את הסמים מספר שבועות לפני המעצר. הנאשם גם הוסיף, כי מימן את הסמים מטיפים, הלוואות ומכספים של הוריו, וכי לא מסר זאת בחקירה משום שניסה אך להתמודד עם האישום בסחר בסמים. (פרוטוקול הדיון , בעמ' 16 – 36).
לאור הסתירות הרבות בגרסתו של הנאשם לא עלה בידו להפריך את החזקה: השתכנעתי אמנם, כי הנאשם החל לעשות שימוש בסמים בעקבות פגיעה שחווה בהיותו קטין בן 15. מבדיקה שערכה התביעה עולה, כי הנאשם אכן הגיש תלונה נגד קרוב משפחתו כפי שטען והתלונה נסגרה מחוסר ראיות. גם השתכנעתי כי הנאשם עודנו משתמש בסמים, אולם הנאשם עצמו מסר כי הוא עושה שימוש בכמויות משתנות של סמים ומכאן שלא הוכיח כי הוא צורך כמות גדולה של סמים באופן קבוע.
הנאשם מסר מספר גרסאות סותרות בדבר מקורות המימון לסמים ובדבר המועדים שבהם רכש את הסמים. הנאשם הודה כי הוא רוכש כמות גדולה כל פעם, עובדה המחזקת את החזקה כי הוא סוחר בסמים. גם אם נכונה הטענה כי הנאשם רוכש סמים בכמות גדולה על מנת להוזיל עלויות, אין בה כדי להפריך את החזקה שהוא גם מוכר סמים. הנאשם לא סיפק כל הסבר מדוע יש לו צורך ברכישה כה רבה של סמים ולאורך זמן, אם הוא צורך רק מעט מהם בכל פעם. גם טענתו של הנאשם, כי מסר דברים בחקירותיו אשר אינם אמת על מנת להתמודד עם החשד בסחר בסמים שהיה תלוי ועומד נגדו, אינה סבירה, משום שאין בה כדי להסביר כיצד היה בדברים שמסר כדי לסייע לו, גם לשיטתו. גם אין במציאת הסמים כשהם שלמים כדי לסייע לנאשם, משום שסביר כי אדם המשתמש בסמים באופן יומיומי, לא יחזיק סמים במצב שלם.

סוף דבר
לשוטרים שהגיעו לערוך חיפוש בביתו של הנאשם לפי צו חיפוש היה חשד סביר, כי מתבצעת עבירת סמים בחצר הבית הסמוך, וזאת משום שהכלב המיומן במציאת סמים הוביל אותם למקום. מכאן, כי לא נפל פגם בעריכת החיפוש ללא צו, בהתאם לסעיף 25 לפקודת מעצר וחיפוש.
עם זאת, נפל פגם בתנאים שבהם נערך החיפוש בבית הסמוך שלא בפני שני עדים ובניגוד לסעיף 26 לפקודת מעצר וחיפוש. באיזון בין השיקולים, ובפרט לאור ההסכמה שנתן הנאשם לחיפוש שלא בפני עדים בתחילת החיפוש, אין בפגם שנפל כדי להוביל לפסילת הסמים שנמצאו וההודאות שניתנו בעקבות החיפוש.
בחצר הבית הסמוך לביתו של הנאשם נמצאו הסמים הבאים בתוך פיר: סם מסוכן מסוג חשיש במשקל 82.40 גרם נטו, סם מסוכן מסוג LSD בנפח 2.10 מ"ל נטו וסם מסוכן מסוג MDMA כטבליה. כמו כן החזיק הנאשם 70 ריבועי נייר של סם מסוכן מסוג DOC, שהינו נגזרת מבנית של אמפטאמין, וסם מסוכן מסוג ALFA-PVP במשקל 0.2613 ו-0.6163 גרם.
הנאשם הודה כי הסמים הם שלו בשלושה שלבים: עת נמצאו הסמים; בחקירות במשטרה; בעדותו בבית המשפט.
לא עלה בידי הנאשם להפריך את החזקה, שלפיה כמות הסמים מלמדת כי החזיק בסמים שלא לשימושו העצמי.
לאור האמור, עלה בידי התביעה להוכיח, כי הנאשם החזיק בסמים שלא לצריכה עצמית. לפיכך, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) יחד עם סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים.
<#4#>
ניתנה והודעה היום י' סיוון תשע"ה, 28/05/2015 במעמד הנוכחים.

אפרת פינק , שופטת

<#5#>
החלטה

נדחה לטיעונים לעונש ליום 14.6.15 שעה 15:00.
הנאשם יובא לדיון על ידי שב"ס.
ניתנה והודעה היום י' סיוון תשע"ה, 05/2015 במעמד הנוכחים.

אפרת פינק , שופטת

5129371
54678313

הוקלד על ידי יפה מדהלה

אפרת פינק 54678313
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

בית משפט השלום בנתניה
ת"פ 220-04-12 מדינת ישראל נ' פלוני

בפני
כב' השופטת גלית ציגלר

בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה

נגד

פלוני- ע"י ב"כ עו"ד שי רודה

הנאשמים
חקיקה שאוזכרה:
חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע' 192, 273, 288, 382 (ב), 452, כ 273

גזר דין

1. הנאשם הודה והורשע בכתב אישום מתוקן האוחז שני אישומים:
על פי המתואר באישום הראשון, ביום 26.3.12 בשעות הערב, בעקבות ויכוח בין הנאשם לבין אשתו, הוא דחף אותה כדי למנוע ממנה לצאת מהבית ואחז בחוזקה בזרועותיה, עד שנגרמו לה סימני חבלה. בהמשך נטל לידיו סכין ואיים עליה כי יפגע בעצמו (להלן: "אירוע האלימות במשפחה").
יום למחרת (27.3.12), כמתואר באישום השני, ולאחר שהמתלוננת שלחה לנאשם מסרון המודיע לו על רצונה להיפרד ממנו, השיב לה הנאשם שיפגע בעצמו, וכשחזרה המתלוננת הביתה, היא הבחינה שדם ניגר מגופו, והוא ביקש ממנה לצאת ונטל לידיו סכינים מהמטבח. כאשר הגיע אביה של המתלוננת לביתם, הטיח הנאשם את ראשו בדלת, עד שהזכוכית התנפצה והנאשם ניסה לחתוך עצמו.
בהמשך, ולאחר ששוטרים הוזעקו למקום, דחף הנאשם אחד מהם, עד שהוא מעד ונתקל בשולחן שהיה בבית, ואחר כך בעט בו ונשך את רגלו. הנאשם צעק,
הניף את ידיו ורגליו לכל עבר, סרב להיכבל, והעליב את השוטר (להלן: "אירוע האלימות נגד שוטרים ורכוש").
הנאשם הורשע בעבירות של תקיפת בת זוג לפי סעיף 382 (ב) לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק; תקיפת שוטר לפי סעיף 273 לחוק, היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק, והעלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

2. ב"כ המאשימה הדגישה את חומרת המעשים, וביקשה לגזור על הנאשם עונש במדרג הנמוך, במתחם שנע בין של"צ ועד שישה חודשי מאסר בפועל – בכל הקשור לעבירות הקשורות בארוע האלימות במשפחה, ושישה חודשי מאסר – באשר לעבירות הקשורות באלימות כנגד השוטרים והרכוש, תוך אפשרות לריצוי העונש בעבודות שירות, בצירוף מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננת.

ב"כ הנאשם טען מנגד, כי מדובר באדם נורמטיבי שהיה נתון במצב נפשי לא פשוט, וכי מדובר במעידה חד פעמית. עוד הדגיש הסנגור, כי הנאשם לא גרם למתלוננת נזק ממשי שהצריך טיפול רפואי, הוא לא תכנן את מעשיו, ושני האירועים התרחשו בפרק זמן קצר של 24 שעות בלבד. הסנגור ציין את הקשיים השונים עמם התמודד הנאשם לאורך השנים, את מעצרו והימצאותו בתנאים מגבילים, וכן הוסיף שזוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק, וביקש להסתפק בהטלת של"צ וצו מבחן.

תסקירי שירות המבחן

3. על פי הסכמת הצדדים ובטרם הטיעונים לעונש, נשלח הנאשם לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר לעניין העונש.
מהתסקיר עולה כי הנאשם כבן 29, גרוש מהמתלוננת, מתגורר בבית הוריו ועובד כנציג שירות בחברה סלולארית.
התסקיר מתאר את קורות חייו של הנאשם, שזוהי מעורבותו הראשונה בפלילים, בעיות שונות מהן סבל בילדותו ובבגרותו, והרקע לביצוע העבירות, שנעוץ במערכת יחסים מורכבת עם המתלוננת, במהלכה התגלעו חילוקי דעות ובעיות תקשורת לא פשוטות.
בשיחה עם קצינת המבחן הביע הנאשם חרטה על המעשים, הסביר שחש נבגד ומושפל על ידי המתלוננת, אולם התקשה להתייחס לפגיעה שנגרמה למתלוננת ולשוטר כתוצאה ממעשיו.
בשיחה עם קצינת המבחן ציינה המתלוננת שלמרות שהליך הגירושין מהנאשם הסתיים, היא עדיין חוששת מהתנהגותו הבלתי צפויה, וגם בעבר גילה הנאשם דפוסי התנהגות אלימים כלפיה.
קצינת המבחן התרשמה כי קיים סיכון להישנות המעשים, בין היתר נוכח מודעות מעטה מצד הנאשם לרגשות הכעס שהוא חש כלפי המתלוננת, ולאור קשייו בויסות רגשותיו, ובנסיבות אלה הפנתה את הנאשם לטיפול קבוצתי.
בתסקיר משלים שהתקבל ביום 6.2.14, התברר כי תחילה הסתייג הנאשם מההליך הטיפולי וגילה יחס תוקפני, אולם בהמשך השתלב בסדנה קבוצתית, שבסופה חל שיפור מסוים בהתנהגותו.
כך, בתסקיר נוסף שהתקבל ביום 16.11.14, הובהר כי הנאשם משקיע את עיקר משאביו בלימודים ושומר על נתק מהמתלוננת, למעט אירוע אחד בו יצר קשר עם מקום עבודתה על רקע ההליכים המשפטיים שמתנהלים ביניהם, אולם מאז הוא התחייב שלא ליצור עימה כל קשר, כשהוא מודע לאיסור שבכך, וגם המתלוננת אישרה את הדברים, אולם חזרה על כך שהיא עדיין חוששת מפניו. קצינת המבחן התרשמה שההליכים המשפטיים בין הנאשם למתלוננת מהווים בסיס למתח, שעם הזמן הולך ופוחת, כשבהתחשב בכך שהנאשם הביע נכונות לשלבו בהליך טיפולי במידת הצורך ולעמוד בקשר עם שירות המבחן, ובכך שהנתק בינו לבין המתלוננת מבוסס יותר, המליצה להסתפק בשעות של"צ ובהעמדת הנאשם בצו מבחן אשר יפחית את הסיכון כלפי המתלוננת.

עבירות האלימות במשפחה – תקיפה ואיומים על המתלוננת

4. הנאשם התנהג באלימות כלפי מי שהייתה אשתו באותו מועד, כשלאחר ויכוח שפרץ ביניהם הוא תקף אותה, גרם לה חבלות בידיים, וגם נטל סכין ואיים עליה שיפגע בעצמו, כשמדובר באירוע מפחיד שהלך והסלים.

אין צורך להכביר מילים על חומרת העבירות המתרחשות בתוך התא המשפחתי ועל הסכנה הנשקפת מהן לבן או בת הזוג.
כפי שנקבע לא אחת, עבירות האלימות והאיומים ככלל, ונגד בנות זוג בפרט, הפכו זה מכבר לרעה חולה אשר בתי המשפט מצווים להיאבק בה, ויפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל (11.10.07):

"מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי. יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג… גורמים אלה ואחרים בשילובם, משווים מימד מחמיר לעבירות אלימות במשפחה. נפיצותן של עבירות אלה, והצורך להגן על קרבנות האלימות שהם על פי רוב חסרי ישע, תורמים אף הם להחמרה הנדרשת בענישה בעבירות אלה".
(ראה גם ע"פ 11917/04 נורדיצקי נ' מדינת ישראל (19.5.05); רע"פ 6577/09 צמח נ' מדינת ישראל (20.8.09)).

הנאשם פגע בערכים חברתיים ובהם הזכות הבסיסית של כל אדם לכבוד, לשלוות נפש ולשמירה על בטחונו האישי ועל גופו, ובפרט זכותה של אישה להיות מוגנת בביתה מפני אלימות בן זוגה.
לכל אדם קיימת זכות שלא ירימו עליו יד, לא ברחוב לא בבית, וההגנה על שלמות גופה ובטחונה של אישה מפני ידו האלימה של בעלה, חייבת לקבל ביטוי באמצעות מענה עונשי הולם, כאשר מדיניות הענישה בעבירות אלה נעה בין מאסר על תנאי ועד מאסר בטווח הניתן לריצוי בעבודות שירות (ת"פ 7654-11-12 מ"י נ' פלוני (17.6.14)).

5. במקרה זה, האירוע אינו מצוי ברף העליון של חומרת עבירות האלימות כלפי בת זוג, אולם מדובר בסיטואציה לא קלה בה דחף הנאשם את המתלוננת במטרה למנוע את יציאתה מהבית, אחז בחוזקה בזרועותיה וגרם לה סימני חבלה, והמשיך ואיים עליה כי יפגע בעצמו, כאשר נטילת הסכין לידיו מעצימה את האיום ואת כוונת הנאשם לממשו.
מעשים אלה מלמדים גם על אווירת הסכנה והפחד שהשרה הנאשם על המתלוננת, שניצבה מולו חסרת אונים, ואין להתעלם מהאפשרות שהאירוע היה יכול להסתיים בצורה חמורה יותר.
ואוסיף, כי מתסקירי שירות המבחן עולה שהנאשם לא הפנים בצורה מוחלטת את הפסול שבהתנהגותו, והוא אינו מודע באופן מלא לחומרת מעשיו כלפי המתלוננת, וקיים ספק האם החרטה שהביע היא כנה.

עבירות נגד שוטרים ורכוש – תקיפת שוטר, העלבת עובד ציבור והיזק לרכוש

6. הנאשם המשיך לנקוט באלימות פיזית ומילולית גם למחרת היום, לאחר שהמתלוננת הודיעה לו על רצונה להיפרד ממנו, ועשה זאת בנוכחות המתלוננת, בנוכחות אביה ובנוכחות שני שוטרים שהגיעו לבית, ובין היתר נטל סכינים, הטיח את ראשו בדלת עד שהזכוכית נשברה, תקף את אחד השוטרים בעט ונשך אותו, וגם העליב אותו במילים פוגעניות.

מדובר בעבירות חמורות, שהערך החברתי המוגן ביסודן הוא הגנה על שלטון החוק, הסדר הציבורי וביטחון הציבור, וככל שמדובר בעבירת היזק לרכוש במזיד, נפגע גם הערך של שמירה על זכות הקניין ושלמות רכושו של אדם.

על חומרת מעשי אלימות כלפי שוטרים או עובדי ציבור עמד לא אחת בית-המשפט העליון:
"יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור על מול אלימות מילולית שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד … מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (רע"פ 5579/10 דוד קריה נ' מדינת ישראל (2.8.2010).

על החומרה בה רואה המחוקק מעשה של תקיפת שוטרים, ניתן ללמוד גם מקביעת עונש המינימום המצוי בצידה של עבירה זו – כשסעיף 273 לחוק העונשין קובע עונש מאסר מינימלי של חודש ימים, ואין ספק כי הדבר צריך לעמוד לנגד עיני בית המשפט בגוזרו את העונש.

7. במקרה זה, מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא ממשית, היא החלה בנטילת סכינים לידיו של הנאשם, המשיכה בהטחת ראשו בדלת, ניפוץ הזכוכית שבה, תוך ניסיון לחתוך את עצמו.
הנאשם לא חדל ממעשיו גם כשנכחו בבית שני שוטרים, הוא דחף אחד מהם עד שמעד ונתקל בשולחן, וגם בעט בו ונשך אותו. הנאשם המשיך להתפרע – הניף ידיו ורגליו לכל עבר וסירב להיכבל, וגם העליב את השוטר במילים קשות ובוטות, ובכל אלה יש לבטא חוסר מורא מהחוק, והתנהגות משוללת רסן וחסרת שליטה.

יש לציין, כי מתסקיר שירות המבחן עולה, שלמרות שהנאשם הביע חרטה על מעשיו, הוא התקשה להתייחס לפגיעתו בשוטר, וקיים ספק האם אמנם הפנים באופן מלא את התנהגותו האלימה כלפי אותו נציג חוק, אשר היה אמור לבצע את תפקידו ללא מפריע.

בחינת מדיניות הענישה הנהוגה מעלה כי במקרים דומים הוטלו על נאשמים תקופות מאסר אשר נעות ממאסר קצר ועד לעונשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, ובמסגרת מתחם זה יש לכלול גם עבירה של היזק לרכוש במזיד (ראה: ע"פ 23505-07-09 גראחי נ' מ"י (18.2.10); ת"פ 18744-10-09 מ"י נ' עובדיה (28.1.10); ת"פ 3086-08 מ"י נ' אזברגה (5.9.12)).

8. לאחר שבחנתי את הנסיבות שביסוד כל אחד מהאירועים, טיב העבירות, הנזק שנגרם כתוצאה מהן, ובהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת, אני מקבלת את עמדת התביעה בכל הקשור למתחמי הענישה, וקובעת כי בגין אירוע האלימות הראשון כלפי המתלוננת, מתחם העונש נע בין מאסר על תנאי ועד 6 חודשי מאסר, ובאשר לאירוע השני של האלימות נגד שוטרים ורכוש, מתחם העונש ההולם נע בין מאסר קצר ועד 6 חודשי מאסר שניתן לרצותם גם בעבודות שירות.

9. לצד חומרת האירועים, יש לשקול את הנסיבות אשר עומדת לזכותו של הנאשם. הנאשם ללא עבר פלילי, וזוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק.
בשני האירועים, שהתרחשו בפרק זמן קצר של כיממה ועל רקע משבר בזוגיות עם המתלוננת, הנאשם הפנה את האיומים כלפי עצמו, וגם כשגרם נזק לרכוש והטיח את ראשו בדלת זכוכית – הוא המשיך בניסיון לפגוע בעצמו, ובכל אלה יש להפחית במידה מסוימת מחומרת עבירת האיומים וההיזק לרכוש.
הנאשם הודה בכתב האישום שתוקן לקולא באופן משמעותי, תוך מחיקת עובדות ועבירות שונות, הוא חסך זמן יקר ואת הצורך בעדויותיהם של המעורבים, ובהם המתלוננת ואביה.
הנאשם השתלב בהליך טיפולי, ומהתסקיר האחרון שהוגש בעניינו עולה שחל שינוי בהתנהגותו ובאורח חייו, כאשר מאז האירועים הוא והמתלוננת התגרשו ואינם חיים עוד יחד, והגם הליכים משפטיים שמתנהלים ביניהם – ולמעט אירוע אחד בו ניסה ליצור עמה קשר, הוא שומר על נתק (כפי שאישרה גם המתלוננת בשיחתה עם קצינת המבחן), כשקיימת הפחתה במתח בו הם נתונים, והנאשם מתמיד בדרך חדשה של לימודים אקדמאיים ומשקיע את עיקר משאביו בכך.
הנאשם היה נתון במעצר מלא למשך כשלושה שבועות, ואחר כך שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים, שהלכו והוקלו עם הזמן.
הנאשם הביע מידה של חרטה על המעשים, ואני תקווה שאכן הפנים את חומרת העבירות שביצע.

10. לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות, אלו שפועלות לחומרה ואלו שלקולא, סברתי שהעונש הראוי בגין מעשיו של הנאשם הוא מאסר בעבודות שירות, אלא שמחוות דעת הממונה שהתקבלה, ולאחר שהומצא חומר רפואי בעניינו, נמצא כי בשל בעיות בריאותיות מהן סובל הוא אינו כשיר לעבודה בדרך זו, ובנסיבות אלה יש לשקול ענישה ההולמת את הגמול המגיע לנאשם בשל מעשיו.

סניגורו של הנאשם הפנה לפסיקה של בית המשפט העליון וטען כי יש לראות בנסיבות מסוימות בעונש של"צ כענישה בדרך של עבודות שירות.
עיינתי בפסיקה זו, אולם נסיבותיה אינן דומות למקרה זה משום שמדובר על מקרים בהם מלכתחילה הוטל על נאשמים צו שירות לתועלת הציבור, ולאחר שהם החלו בריצוי העונש, נקבע כי לא ניתן להחמיר בעונשם ולהטיל עליהם עונש מאסר בפועל (דנ"פ 1537/12 מ"י נ' גנני, רע"פ 6219/12 סרוסי נ' מ"י (פורסמו במאגרים)).

11. לנוכח המצב שנוצר, כשמצד אחד הענישה הראויה ומנגד הנסיבות המקלות השונות שנזקפות לזכות הנאשם, ואשר מפחיתות מטיב וחומרת העבירות שביצע, וכשאני שוקלת גם את שני התסקירים האחרונים שהתקבלו בעניינו של הנאשם, ומלמדים על תהליך שינוי חיובי והדרגתי בתפיסה שלו ובדרך החיים שאימץ לעצמו, הרי שבאיזון בין כל השיקולים נראה כי שליחתו לכלא לרצות עונש מאחורי סורג ובריח תחמיר עימו יתר על המידה, ולפיכך יוטלו עליו עונשים אחרים אשר יש בהם לתת מענה לענישה הנדרשת ואני גוזרת עליו את העונשים הבאים:

20 ימי מאסר בפועל שיחושבו מיום 27.3.12 ועד יום 15.4.12 (תקופה אותה ריצה הנאשם במעצר).
הנאשם יבצע 400 שעות של"צ, בהתאם לתכנית שגובשה על ידי שירות המבחן, ביחידת המתנדבים של עירית פתח תקווה.
ניתן בזה צו מבחן לתקופה של 12 חודשים.
על הנאשם לשתף פעולה עם שירות המבחן ולהתייצב בפניו בכל עת שידרש.
5 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של שלוש שנים, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור איזה מהעבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות, או עבירה כנגד שוטרים או עובדי ציבור.
הנאשם ישלם למתלוננת – ע"ת/9 – פיצוי בסך 2,500 ₪.
הסכום יופקד בקופת בית המשפט עד ליום 20.1.15.
5129371מובהר כי אם לא ימלא הנאשם אחר צו השל"צ או צו המבחן, ניתן יהיה להפקיעם ולגזור עליו ענישה חלופית.
54678313
ניתן היום, ז' טבת תשע"ה, 29 דצמבר 2014, בנוכחות הצדדים.

5129371
54678313

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

גלית ציגלר 54678313-/
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

כותב המאמר הינו עורך דין פלילי שי רודה בעל משרד עורכי דין מת"א המתמחה במשפט הפלילי על כל רבדיו.

לייעוץ נוסף ניתן לפנות לעו"ד פלילי רודה באמצעות טופס יצירת הקשר שבאתר זה, או באמצעות פרטי ההתקשרות המופיעים מטה:

שד' שאול המלך 8,
בניין "בית אמות משפט", תל אביב
טל': 6938555 – 03, פקס: 6938557 – 03,
נייד: 2292229 – 050
דוא"ל: shairodalaw@gmail.com

הערה:
מאמר זה הינו למידע כללי וראשוני בלבד ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לשום מקרה. אין להסתמך על האמור לעיל מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.